הבלוג של חיה לוי

חיה'לה

שירה, חינוך, ספרות ורשימות אחרות

עדכונים:

פוסטים: 428

החל מיולי 2010

באטמן – ממתק או תעלול?

ג'וזף גורדון-לוויט הוא השחקן האהוב עלי ולכן הוא פותח את הפוסט, למרות שלא כתבתי עליו מילה.

סרט פעולה טוב הוא כמו רומן טוב. כמו מחזה שייקספירי. דם, פילוסופיה, הומור, שפה.

סרטים על גיבורי-על הם סוג מובחר של סרטי פעולה. זו יצירת התרבות האמריקאית הכי מקורית, אמנות הקולנוע והקומיקס בוחנות זו את זו, תמיד בהקשר מפואר, תמיד מיתולוגי.

כריסטופר נולאן לסרטי הפעולה הוא מה שפיטר ג’קסון הוא לסרטי הפנטזיה, או מה ששיקספיר הוא לסונטה – נדמה שהוא רק ממש את הפוטנציאל של הז’אנר בצורה מושלמת, רק שבמקרה הוא עושה זאת אחרת מכולם, וטוב יותר. (“התחלה” עם ליאונרדו די קפריו לא כלול – לא סרט גיבורי – על, ולא מוצלח כמו הטרילוגיה של באטמן).

באטמן נגד צדק חברתי

מה שמפתיע מאוד אחרי מחצית השעה הראשונה של הסרט, זו העבודה שכריסטופר נולאן מתגרה בקהל.

בעוד ב “האביר האפל”, נולאן ניסח מסר מורכב על היחסים בין טוב ורע, באופן ארכיטיפי שראוי להחקק בדפי התרבות העולמית, בסרט הזה נדמה שהוא יוצא כנגד כל מה שאני מאמינה בו: צדק חברתי, התנגדות לסדר הקיים.

המבקרים מציינים את הבעייתיות של הסרט שבו באטמן נלחם באנשים שמורדים בכוחם המרושע והבלתי מרוסן של הפוליטיקאים ובעיקר בעלי ההון, אבל מציינים לטובה את המסר הפשוט בסרט, לכאורה ללא קשר, של כוחה של התקווה.

רובם פוטרים את הדיסונאנס בין שני המסרים בסרט בכך שנולאן “התבלבל” באחד ו”הצליח” בשני, ומכיוון שיוצאים מהסרט עם המון מחשבות עליו, רצתי לקרוא כל מה שנכתב עליו. אחרי קצת חשיבה, להלן החדשות: הסרט אינו מפוצל לשני מסרים, באופן מקרי או שרירותי. הסרט מבוסס על הקשר העמוק, הבלתי נפרד, בין שמרנות, מרד, קפיטליזם, ותקווה, קשר שנולאן מבין, קשה רק לדעת אם הוא  מבסס או מערער אותו.

הון ותקווה

התקווה היא הדבק שמחזיק את הסדר הקפיטליסטי. התקווה של המדוכאים, המתוחזקת היטב על ידי עולם הדימויים של הקולנוע, שאחד יצליח להימלט מבור עמוק מאוד של עוני, עליבות ודיכוי, ושהאחד הזה יהיה אני.

כשהאחד הזה באמת יצא מהבור, הוא לא יסתכל אחורה. הוא לא יזרוק את החבל שבידו לאלה שנשארו בבור. הוא ימשיך הלאה, למשימה הבאה. (אל תלעגו על הדימוי השחוק, הוא לא שלי, הוא של נולאן, אבל משהו באופן שבו הוא מופיע בסרט גורם לך לחשוב שצריך להקדיש לו קצת מחשבה, לא להתעלם ממנו בגלל שהוא שחוק).

היחס האמביוולנטי לממסד, מצד אחד גארי אולדמן, מצד שני יש לו שפם.

הקפיטליזם מבוסס על תערובת מוזרה של חשדנות ושנאה לממסד, שאותו המיסים שלנו צריכים לממן, ועל כן הממסד  מצטייר בעיניו כמושחת במקרה הרע וכאפור ועלוב במקרה הטוב. יחד עם זאת, בעל ההון תלוי תלות עמוקה ברעיון הסדר, שעליו מבוססות זכויות הרכוש של בעלי ההון. בעל ההון תלוי בשמירה על הקיים – מוסדות פיננסים, מסגרת תקציב, נורמות חברתיות – אבל בו בזמן הוא מסתייג מהקיים, מפני שבלי חידושים ובלי רעיון הקידמה, תיעלם הצריכה מן העולם ואיתה תיעלם האפשרות לצבור הון ולהגדיל אותו שוב ושוב.

באטמן, כמובן, הוא בעל הון. ההון שלו מאפשר לו להיות גיבור – על – הוא קונה לו נשק ואביזרים, שבניגוד לגיבורי- על אחרים, הם מקור

בייל המלפפו

עוצמתו. לבאטמן אין כוחות-על, כוח העל שלו הוא עושרו האגדי.

באמצעות ההון שלו באטמן שומר על החברה באופן שהממסד – ראש העיר (הפוליטיקאים) והמשטרה אינם מסוגלים לו.

לא מקרי, שלבאטמן יש המון כסף.

אבל אולי גם לא מקרי, שלכריסטיאן בייל יש כריזמה של מלפפון – הוא תמיד פחות מעניין, תמיד פחות סקסי, תמיד פחות מעורר הזדהות, מהארכי נבלים שהוא נלחם מולם. סליחה, תיקון. לפחות מאחד מהם, כי לא בכל סרט יש ארכי נבל אחד. למשל, ב”אביר האפל”, בייל משתווה בקלות לארכי נבל אחד (תראו, אני נמנעת מספויילר גם כאן), אך לא לג’וקר (הית’ לדג’ר). ב”עלייתו של האביר האפל”, בייל אינו מצליח להאפיל על קסמו של טום הארדי, המגלם את ביין בסרט – הדיאלוגים של הארדי, סיפור החיים של הדמות שהוא מגלם, אפילו ההירואיות של ביין – כל אלה שובים את הלב, מאפילים על באטמן ומשאירים אותו במרחק של קילומטרים של סימפתיה מאחור.

נולאן Twoface

נולאן העמיד את באטמן ללחום במפרי הסדר, בלוחמי הצדק, ולהוכיח לצופים את כוחה של התקווה. אותה תקווה שבזכותה אנשים אינם עולים על וול סטריט ומשתלטים על הבורסה. אותה תקווה שבגללה אנחנו מעדיפים את השחיתות ואת הדיכוי המוכרים לנו, על פני הפרת הסדר. אותה תקווה שבזכותה אנשים יכולים לחיות בעושר מחפיר, בזמן שאחרים גוססים ומושפלים, מפני שהמושפלים מקווים להיות עשירים, או ללדת ילדים שיהיו עשירים. התקווה שמונעת מאנשים להצית עצמם ברחובות, או להיכנס לאולם קולנוע בהקרנת בכורה ולרסס אותו ביריות.

או שזה הפחד?  הפחד שכל העולם המוכר ייעלם ובמקומו יתרחש סיוט שאי אפשר להעלות על הדעת. נגיד, שאנשים יצאו לרחובות ויציתו אש שלא יהיה ניתן לכבות.

קל לצאת מ”עלייתו של האביר האפל”  ולציין שנולאן יצר סרט אנטי חברתי, מכונן מיתולוגיה קפיטליסטית. אבל אז שאלת השאלה, מדוע לביין האכזר יש סיפור חיים כל כך כובש? ואם כבר, אז שאלה שהיה צריך לשאול קודם – מדוע בסרט “האביר האפל”, הג’וקר, האנרכיסט, זרע הפורענות, מגולם על ידי הית’ לדג’ר נסיך הלבבות?

האם כריסטופר נולאן מייחל לכך שאנשים יעלו על וול סטריט בהמוניהם? האם הוא רק קורא לנו להיזהר ממשאלותינו לצדק ולשוויון?

האם הוא יצר מיתולוגיה שמאשרת את יסודות הקפיטליזם האמריקאי או חותרת תחתיו?האם הוא ליהק לתפקיד הנשיא גבר לבן מבוגר כי זו משאלת ליבו, או שאמירה חתרנית, על פיה, מי ששולט בסופו של דבר בגורלינו הם תמיד גברים לבנים מבוגרים?

נולאן יצר סרט שלם. אפילו כשהוא מדקלם נוסחאות הוליוודיות, קשה להכריע אם הוא מבסס אותן, משתמש בהן בציניות כדי למלא את הקופות, או מוכיח לנו משהו. אולי  מדגים את האסתטיזציה של הפוליטי. אולי בכלל נולאן מפיל אותנו בפח אסתטי – פשיסטי? זה טוב, שאי אפשר להכריע. המבוכה הזו היא דבר טוב לצאת איתו מצפיה בסרט.

עוד מהבלוג של חיה לוי

תצוגה מקדימה

ימים קשים

. תמצית האירועים מיום ראשון לפני כשבוע: נכנסתי לכיתה וביקשתי מהתלמידים  לעבור בשקט לכיתה אחרת, שיש בה ברקו, כדי שנוכל לראות סרטים שחלק מהם הכינו. ברגע שיצאתי מהכיתה קם קול שאגה. התלמידים צרחו בכל כוחם, כי זה היה להם...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

ההצלחה המסחררת והלא מדוברת של החינוך בישראל

השקרים המוסכמים . . יש כמה רעיונות שמתייחסים אליהם כאל אמת כללית. למשל, שמערכת החינוך לא מצליחה למלא את תפקידיה. למשל, שרמת המורים שלנו נמוכה. למשל, שכולם מעוניינים בחינוך טוב כי הוא תנאי לחברה תקינה ולשגשוג...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

להבעיר את המים באש, להקשיב לספר השירה הראשון של נעם פרתום

. בימי הביניים היו מסיבות כאלה: משוררים באים, מתחילים לרפר, על בחורות, על בחורים, על יין, מעליבים אחד את השני, מתגאים אחד בעצמו. לא כל משוררת יודעת לקרוא את השירים שלה. נעם פרתום קוראת ושרה. זה עוטף את מי שמקשיבה, דימויים...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה