הבלוג של חיה לוי

חיה'לה

שירה, חינוך, ספרות ורשימות אחרות

עדכונים:

פוסטים: 428

החל מיולי 2010

הכל התחיל מקריית מלאכי. או שהכל התחיל בבית שמש. הכל התחיל כשלרגע החדשות היו מלאות בדיווחים על גזענות של שכנים ועל גזענות במערכות חינוך. ואז, אחרי רגע, החדשות היו כבר מלאות בעניינים אחרים.

אבל פעם אבי כגן, אמיר בושרי ואני שהייתי חיה לוי, שרנו לילה שלם בקיבוץ של הגרעין שלהם שירים של שלום חנוך. (מי ניגן בגיטרה? בושרי?).

לכן, כשצוקרברג המציא את הפייסבוק נהייתי חברה של אבי כגן בפייסבוק. וכשאבי כגן שיתף בדף שלו קישור לידיעה על גזענות בקריית מלאכי, וכתב “די לגזענות”, כתבתי לו – אבי, אם אתה גבר אז נעשה משהו בעיר שלנו.

וכמובן שלא מאיימים על יונה בעלה זית וככה התחלנו לדבר על העיקר.

העיקר היה, ככה לפחות חשבנו בהתחלה, שקלי קלות להגיד שבקריית מלאכי יש גזענות, ושזה ממש לא בסדר, אבל תכל’ס אנחנו גרים במודיעין ואין לנו בעיר בכלל קליטה של עולים מאתיופיה, אז מה הזכות שלנו לדבר? אז החלטנו להתחיל לחשוב, איך קולטים עולים מאתיופיה בעיר. בשביל ציונות, בשביל הילדים שלנו שיחיו בסביבה מגוונת וערכית, בשביל עצמינו שנחיה בסביבה מגוונת וערכית.

אחר כך שתינו קפה ביחד וגלגלנו רעיונות. אבי עובד בסוכנות ומכיר המון אנשים, אז הוא עשה תחקיר על קליטה. וחשבנו שצריך להתחיל משהו חכם, שיצליח, לא דיור ציבורי שייצור שכונות עוני בעיר ולא יאפשר קליטה, אלא קליטה זהירה וחכמה. לא מהלך שיהיה מתנשא ופוגע, אלא עשייה לטובת עצמנו ולטובת העיר שלנו.

הלכתי לעירייה, וכדי לא להסתבך, אמרתי שאני כותבת עבודה באוניברסיטה על קליטת עולים מאתיופיה בעיר. האחראית על הקליטה אמרה לי בכנות ובלי להרגיש שיש איזו בעיה בדברים, שבעיר אין בכלל עליה מאתיופיה. “לכי לרמלה, שם יהיה לך המון חומר לעבודה”, היא המליצה לי בחמימות ואכפתיות. מה זאת אומרת אין עולים מאתיופיה בעיר? שאלתי בפליאה, מכיוון שהכרתי לפחות ישראלית אחת ממוצא אתיופי שאחיה גר פה.

היא אמרה משהו מאוד מהיר על מספר שנות לימוד, ולמרות שלא הבנתי בדיוק מה,  הבנתי שהישראלים ממוצא אתיופי בעיר משכילים מדי או עשירים מדי או שניהם מכדי שייחשבו עולים מאתיופיה.

החלטתנו לנסות להכניס יותר אנשים לעניין. לפגישה הבאה אבי הביא את שמואל ילמה, ישראלי שעלה מאתיופיה בגיל 11, ואני הבאתי את אילנה רחמילביץ’, ישראלית ילידת הארץ, שהיא בעצם השכנה שלי, ואת אביב סדן בת הארבע עשרה, שהיא הבת שלי כמובן.

שמואל סיפר לנו שהוא מכיר לפחות עשרים משפחות ממוצא אתיופי בעיר. תוך כדי שדיברנו, הבנו בעצם, שלפני שנצא בהכרזות או בסיסמאות, יש לנו מה לדעת ואת מי להכיר. החלטנו שאנחנו רוצים בעצם פשוט להכיר את האנשים. לא לדבר מילים גבוהות שאין להן כיסוי, אלא להתחיל מקשר בין אנשים. ככה נולדה הקבוצה “שכנים נפגשים”.

הקבוצה נפגשה בפעם הראשונה בשבת האחרונה. במוצאי שבת אכלנו יחד ארוחת ערב -  בערך עשרים אנשים. שבעה תושבי מודיעין ממוצא אתיופי, והשאר תושבי מודיעין ממוצאים אחרים. מחצית או יותר היו בני נוער.

אכלנו ודיברנו, שמענו הרצאה של שמואל ילמה על החיים באתיופיה, ראינו שקופיות של נוף ושל אנשים, שמענו את סיפור היציאה מאתיופיה, והבנו שלפנינו סיפור של גבורה ושל עוצמה.

אנחנו חושבים שאתיופיה היא מקום צחיח ואחיד, אבל למעשה יש באתיופיה מגוון אנושי ותרבותי. ניתן אולי להתחיל להבין זאת אם נדע שבאתיופיה למעלה מ- 80 שפות נבדלות זו מזו.

אחרי ההרצאה דיברנו על כל מה שלא ידענו, על ההערצה כלפי  העולים שיזמו את העלייה הרבה לפני שהממשלה הישראלית החליטה להביא אותם לכאן, על הויתור הגדול שלהם על כל הרכוש שהיה להם באתיופיה לטובת חלום, באופן שלנו קשה להבין.. על הנספים בסודאן, על הקרבן  ושוב, על הגבורה של העולים, על ציונות ועל תולדות הציונות ומה מלמדים כשמלמדים על ציונות בבתי הספר, וגם על זה שהילדים לא כל כך רוצים לשמוע, כי הם לא רוצים להיות אתיופים, אלא ישראלים, ובפגישות כאלה יש הזדמנות שגם הילדים יבינו מה בעצם היה שם ו”מה הסיפור” בכלל של העלייה ושל ההורים.

הרבה דברים קרו בערב הזה שהיו טובים מאוד, ואחד מהם היה זה: בתחילת הערב אמר יובל רגב, תלמיד י”א, ממועצת הנוער של מודיעין: “התכוונתי ללכת היום להפגנה, אבל כששמעתי על המפגש החלטתי שמפגש עם אנשים תמיד יותר חשוב”. אפשר להתווכח על זה מבחינה תיאורטית או פילוסופית, אבל לשמוע בחור בן שבע עשרה אומר את זה בפשטות, זה מעבר למה שכתיבה כאן יכולה לעשות.

זהו. קודם כל, היה כיף. ישבנו יחד, אנשים בכל הגילאים ובכל הצבעים, סליחה על הקלישאה, ונהנינו מהחברה המשותפת.

אחר כך החלטנו שחייבים להמשיך. גם הקבוצה שנוצרה חיבת להמשיך להיפגש, חייבים להמשיך את העשייה גם במסגרות לא פורמליות של נוער. פשוט להמשיך להיפגש, לדבר, ליהנות, ולאט לאט יירקמו המעשים.

עוד מהבלוג של חיה לוי

תצוגה מקדימה

ימים קשים

. תמצית האירועים מיום ראשון לפני כשבוע: נכנסתי לכיתה וביקשתי מהתלמידים  לעבור בשקט לכיתה אחרת, שיש בה ברקו, כדי שנוכל לראות סרטים שחלק מהם הכינו. ברגע שיצאתי מהכיתה קם קול שאגה. התלמידים צרחו בכל כוחם, כי זה היה להם...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

ההצלחה המסחררת והלא מדוברת של החינוך בישראל

השקרים המוסכמים . . יש כמה רעיונות שמתייחסים אליהם כאל אמת כללית. למשל, שמערכת החינוך לא מצליחה למלא את תפקידיה. למשל, שרמת המורים שלנו נמוכה. למשל, שכולם מעוניינים בחינוך טוב כי הוא תנאי לחברה תקינה ולשגשוג...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

להבעיר את המים באש, להקשיב לספר השירה הראשון של נעם פרתום

. בימי הביניים היו מסיבות כאלה: משוררים באים, מתחילים לרפר, על בחורות, על בחורים, על יין, מעליבים אחד את השני, מתגאים אחד בעצמו. לא כל משוררת יודעת לקרוא את השירים שלה. נעם פרתום קוראת ושרה. זה עוטף את מי שמקשיבה, דימויים...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה