עדכונים:

פוסטים: 40

החל מאפריל 2011

לפני שלושה ימים, בתאריך 17/2/14, נורו יריות לעבר בית שהתגוררו בו אנשים עם מוגבלות שיכלית.

האירוע צויין בחדשות, הגיעו מכובדים להביע תמיכה ושאט נפש מן המעשה, נכתבו מספר משפטים באתרי החדשות באינטרנט וברגעים אלו ממש נמסר לי שהיורים נתפסו.

ולמה אני מספרת לכם את זה?

נתחיל מהתחלה.

נעים מאוד, אני אלונה. אלונה אמא של שי.

שי היא ילדה, בעצם, נערה בת שבע עשרה וחצי.

כששי היתה בת שלוש היא אובחנה כילדה עם פיגור שיכלי.

כאמא של שי החיים שלי נחלקו לשניים: לפני האבחנה ולאחריה.

עד גיל שלוש חיי התנהלו כסדרם. הייתי נשואה, אמא לילדה נוספת, עקרת בית וכל כולי התרכזתי בטיפוח הבית ובגידול הילדות.

מרגע שהידיעה נחתה עלינו חיי השתנו.

הזוגיות שלי לא שרדה את הידיעה.

אני עצמי בקושי התמודדתי איתה.

עברתי תהליך ארוך של אבל שבמהלכו כעסתי על עצמי, על העולם. בכיתי, שאלתי למה, התנגדתי לאבחנה, נלחמתי במערכת ובסוף – הגעתי להשלמה.

יש לי ילדה עם פיגור שיכלי.

במסגרת השינויים שחוויתי ולאור המעורבות שלי בתחום החינוך המיוחד החלטתי שאני רוצה ללמוד עוד את התחום. הרגשתי שאני רוצה ויכולה לעזור. מהר מאוד התגבשה אצלי התובנה שאם אני לא רוצה שיצביעו על הבת שלי כעל מפלצת אני חייבת להתחיל בחינוך של הסביבה, וחינוך – מתחיל מגיל צעיר.

היום, ולאחר עשור שנים בהן אני עובדת כסייעת שילוב – אני מתחילה לחוש את השינוי הזעיר בתפיסה של הילדים והנוער את השונה. אני מתחילה לראות תזוזה מינימלית לכיוון של סובלנות והבנה.

בארבע עשרה וחצי השנים האחרונות אני מזיזה הרים ופועלת למען רווחתה של הבת שלי ושל ילדים כמוה: הרמתי קייטנה לילדים עם פיגור שיכלי, ארגנתי את יום ההתרמה של אקי”ם בפתח תקוה, אני יוצאת להסברות והרצאות בפני תנועות נוער קבוצות מבוגרים והכל מתוך אמונה שאצליח לבער את הבורות ואת הפחד מהאוכלוסיה הזו.

אבל יש בי פחד אחד. פחד שמקפיא לי את הדם בוורידים ומשתק אותי. פחד שהתממש לפני יומיים.

בעוד זמן מה, כששי תגיע לגיל מתאים – היא תצטרך לצאת לדיור חוץ ביתי. לא כי אני רוצה. ממש לא! אלא כי זה לטובתה. חשוב שהיא תפתח עצמאות ותתערה בחברה הרגילה.

איזו מן חברה הולכת לקבל אותה?

חברה שמדירה את האוכלוסיה הזו? חברה שמסתכלת עליה כעל גורם ל”ירידת ערך הדירה”? חברה שמצביעה עליה ומתייחסת אלה כעל פסולה? כעל מישהי שאין לה זכות קיום?

הירי שהתרחש לפני יומיים פרץ אצלי סכרים של דמעות ושבר אותי.

אני כועסת. אני כואבת. אני מתוסכלת. האם כל העבודה שאני עושה לא מספיקה? האם כל השעות שבהן אני מסתובבת ברחבי הארץ ומרצה בהתנדבות מוחלטת הן לחינם?

הרי מדובר בבת שלי!!!

מדובר בילדה היפה שלי, בשחקנית הכדורגל שלי, ברקדנית שלי, בטניסאית שלי, בזמרת שלי!!!

מדובר בהצלחה הכי גדולה שלי! בזכותה גיליתי בעצמי תעצומות ויכולות שלא ידעתי בכלל שהן חלק ממני!

ואותה הם רוצים להדיר??? בה הם רוצים לירות??? אותה הם רוצים להעלים???

למה?!?!?

אז קחו לכם רגע ותסתכלו לה בעיניים טוב טוב.

תתארו לי איזו מפלצת אתם רואים בה.

תסבירו לי איך הילדה הזו איבדה את זכות הקיום בעיניכם.

תבהירו לי את העניין כי אני רק אמא שלה ואני לא מצליחה לראות את הסיבה.

image

 

 

 

עוד מהבלוג של Chance

Thumbnail

יום הולדת מתחת לקו העוני

הבכורה שלי בת 20 בדיוק היום. כרגע היא ישנה כיוון שחזרה מאוחר ממשמרת הערב במקום בו היא עובדת. היא תתעורר ליום הולדת עצוב וקשה. אבל רגע, נתחיל מהתחלה. אני בת כמעט 45 והתגרשתי...

תגובות

פורסם לפני 6 years
Thumbnail

תעודת נכות

הבת ה"מיוחדת" שלי תחגוג בחודש הבא 18. אלוהים עדי שאני מוגדרת "אמא בולדוזר". מעולם לא התלוננתי על הקושי הכרוך בגידול של ילד עם צרכים מיוחדים. תמיד האמנתי בה ודחפתי קדימה עד כמה שאפשר, למרות היכולות המוגבלות שלה. התנהלות...

תגובות

פורסם לפני 6 years
Thumbnail

פטפוטי כרובית

אמא שלי נהגה להכין כרובית מטוגנת. בתור ילדה - תיעבתי את המאכל הזה. לא משנה כמה התחננה בפני לנסות ולטעום - התעקשתי על סירובי. גם כשבגרתי - המשכתי לעמוד על סירובי לנסות את טעמה של הכרובית המטוגנת. לפני עשור שנים יצאתי...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים