כימו 2 נשמע כמו סרט אימה

בחורה עם מחשב נייד

IMG_7644

5.3 טיפול כימו שני הימים עוברים לומדת להעריך כל יום שעובר עם תחושה טובה. מגיעה לטיפול השני מחוזקת, יודעת כבר למה לצפות, כמה זמן זה לוקח. פוגשת את צוות האחיות החייכניות, נלי המקסימה ניגשת אליי "את נראית טוב" "ספרי איך עבר" ואני מספרת על הבחילות, על התמיכה, על האהבה שמסביב, על השיגרה. היא אפילו מצליחה לזהות את ההתאמות שלי.

העובדת סוציאלית אומרת לי שהיא נפגשת עם הרבה מטופלים והרבה זמן לא ראתה מעגל כזה גדול של תמיכה. מרגישה ברת מזל, מחוזקת מכל מי שמסביבי מכל העזרה שאני מקבלת. לומדת לקבל את כולם, כל אחד תומך בי בדרכו. אם זה חברות שמסמסות כל יום, אם זה חברות שלוקחות את נועה ועוזרות, מביאות אוכל, מחפשות בכל דרך לעזור, לתמוך, לחבק, להיות אוזן קשבת. ומקבלת גם את אילו שמתרחקות, ששואלות דרך אחרות שלא בודקות. עסוקה עכשיו בעצמי, בהחלמתי ולא בהתנהלותן של אחרות. מכבדת את כולם ואת דרכם. מחבקת באהבה את כל האנרגיות החיוביות ואת כל מי שמושיט את ידו.

החומר האדום מוזרם, מתחיל לזחול בצינורית האינפוזיה. ואני עשיתי עבודת שטח בבית, בדקתי שירים של דמיון מודרך, מדיטציה… הכנתי פלייליסט רגוע. שמה את האוזניות, עוצמת עיניים, מבקשת מיהודה 20 דקות להיות בשקט, ומדמיינת……….. מדמיינת איך החומר האדום, מגיע לגושים, מצמק ומכווץ אותם, הם שותים ונחנקים ואז ישר משם הוא זורם למטה ויוצא במהירות מהגוף מבלי להשאיר שום עקבות.

IMG_7645

פותחת עיניים בודקת שהחומר הסתיים. זהו עוברים לחומר הבא. פעם קודמת זה עשה לי לחץ בראש מבקשת להנמיך את קצב ההזלפה, לומדת מטעויות.

שרית מגיעה לביקור, יושבת מדברות, משלימות חסרים, מעבירה לי את הזמן. והזמן… לא עובר ביקשתי להאט את ההזלפה…. מגבירים את הקצב…. נגמר.

IMG_7646

ועכשיו… תור לד"ר זבליוק. אני במתח יושבים בחדר ההמתנה. כבר כמה ימים שאני מרגישה שהגוש הגדול קטן, אבל מפחדת להרגיש. לא יכול להיות שאחרי פעם אחת כבר זה מגיב.

נכנסים ד"ר זבליוק ממוקדת… נו נו נו… איך עבר, מה עשית, מה לעשות, שאלות, אינפורמציה, איך להתנהל לפעם הבאה, לבקש קאנאביס, זה עוזר? מה עוד????? באתי עם רשימה של שאלות מקבלת תשובות על הכל ועכשיו…. בואי למיטה נבדוק.

אני רועדת, ידיה העדינות ממששות. כן את צודקת הגוש קטן יותר. אתן הבנות מרגישות ראשונות את מה שאנחנו מרגישות אחרי. נפגש בטיפול הרביעי…. בהצלחה.

וואו מדהים, זה מגיב, אחרי טיפול ראשון… מעודד מחזק… כולם מחכים קדימה לסמס בקבוצה. גל של חיזוקים ממשפחתי וחברותי האהובות. עוד צעד בדרך להחלמה….

עוד שבוע של בחילות, פחות חולשה, אין הפעם טעם רע בפה. יום שישי נפגשת עם חברות מדברות, נהנית מהרגעים הטובים של לפני, בערב אצל אחותי בצהריים אצל אמא של יהודה. עוד כמה רגעים טובים. התרופות מסתיימות, הבחילות מתחילות, פארמין, זופרן, סטרודיאים, נגד צרבת, בקושי אוכלת, לא יכולה לסבול את הבחילה היא משתלטת על גופי, על נפשי, על מחשבותיי. בורחת לשינה, לוקחת כדור שינה בערב. ישנה, סופרת את השעות, את הימים שיעברו.

ארבעה ימים, נשברת, בוכה, לא יכולה יותר. הייתי צריכה להיות בהשתלמות בשוק הפשפשים. הקבוצה שולחת תמונות של חנויות מיוחדות, גלידה טעימה, ואני בחילתית בתוך המיטה, מרחמת על עצמי. החיים שלי נעצרו ובחוץ יש חיים, יש שיגרה. דייייייי שיעבור כבר!!!

יום חמישי מתחיל לעבור, הולכת לעבודה, קשה, הפעם קשה יותר חוזרת הביתה מתרסקת למיטה, יום שישי טוב יותר, שבת עוד יותר….. וכך כל יום שעובר ומשתפר נראה אחרת. החיים ורודים בלי בחילות.

מסתובבת קצת בעיר, מרגישה טוב, אף אחד לא יודע, כמה רגעים של בריחה. פוגשת חברות שקונה אצלהם. "וואו את נראית מדהים, לא רואים כלום" ואני חושבת לעצמי שוב שזו הדרך שלי לקחת שליטה על חיי. מסתובבת עם פיאה, אף אחד לא שם לב. הסביבה לא זורקת לי את המחלה בפרצוף.

יודעת איך אני מגיבה כשאני רואה בנות עם קרחת, צביטה בלב, קצת רחמים "מסכנות הן חולות". לא רוצה שיסתכלו עליי ברחמים, לא רוצה שירחמו עליי, לא רוצה שיפגשו אותי ברחוב וישאלו אותי שאלות. אני לא מסתירה, אני גלויה וכולם יודעים. אבל אני אחליט מתי אני רוצה לדבר על זה, אני אחליט מתי אנשים יסתכלו עליי ואני אחליט שאף אחד לא ירחם עליי.  יכולה להסתובב ברחוב, בקניון, בלימודים, בעבודה ולהתנהל בשיגרה, מבלי שהמחלה תרדוף אותי בכל מבט, כל מילה, כל שאלה. יש לי את המקומות שלי שאני יכולה לברוח אליהם, וזו שיגרת חיי. השיגרה שלי זו הבריחה שלי, שמחזקת אותי, עוטפת אותי, נותנת לי להמשיך קדימה.

אני קשובה לגופי, מאטה את הקצב כשצריך, נחה כשצריך, כואבת כשצריך, נשברת כשצריך, מתעודדת כשצריך וממשיכה קדימה!!!