הבלוג של מיכל

קרצינומה אהובתי

אני מיכל בת 33 נשואה + ילד מקסים בן ארבע. לאחרונה גילו לי סרטן בשד ומצאתי את עצמי כותבת פה בלילות הראשונים ללא שינה... מצאתי את הכתיבה מזקקת...מרגיעה ובעיקר משחררת! היום אני כבר אחרי טיפולים וניתוח מתמודדת עם ה"יום שאחרי"... +עוד

אני מיכל בת 33 נשואה + ילד מקסים בן ארבע. לאחרונה גילו לי סרטן בשד ומצאתי את עצמי כותבת פה בלילות הראשונים ללא שינה... מצאתי את הכתיבה מזקקת...מרגיעה ובעיקר משחררת! היום אני כבר אחרי טיפולים וניתוח מתמודדת עם ה"יום שאחרי" ומנסה לחזור לשגרה..:)

עדכונים:

פוסטים: 51

החל מיולי 2010

שאלו אותי אם איבדתי אמונה.. אז תאמת שלא היה ממש משהו לאבד כי אי אפשר באמת לקרא לי אדם מאמין..אבל כן היה שם משהו בסיסי של אמונה.. תמיד אמרתי שאני מאמינה בגורל… ובאיזו ישות שבאמת שולטת על הכל.. תקראו לה אלוהים.. סבבה.

בתחילת התהליך בעיקר הרגשתי שכל מה שהאמנתי בו נגוז, כי אם יש אלוהים הוא הרי לא ישלח לי דבר כזה.. אני שמעולם לא פגעתי באדם, אני אדם ישר והגון ואוהב את הבריות.. אם יש אלוהים הוא היה שומר עלי…

יש דתיים שאומרים שזו אזהרה של אלוהים, שהוא שולח כאלו חולירות רק למי שיכול להתמודד איתן, היו גם כאלו שאמרו שזה בגלל שאני לא שומרת שבת או לא מתלבשת בצנעה בקיצור זה רק גרם לי להתרחק מהעניין יותר.. אבל יש כמה דברים שלחלוטין מרגישים לי כמו השגחה עליונה.. של מי?… לא יודעת… מישהו עליון

איזה מזל שההורים שלי החליטו לעבור מערד לכפר סבא תשעה חודשים לפני שגיליתי שאני חולה

איזה מזל שאחותי עובדת בקופת החולים שלי ושהיא היתה בחופשת לידה בדיוק כשהכי הייתי צריכה אותה

איזה מזל שחברה שלי עברה לגור לידי חצי שנה לפני שגיליתי…

איזה מזל שהתחלתי בדיקות לקראת הריון…

איזה מזל שהכרתי את החברה שלי לסרטן !

איזה מזל שלא נכנסתי להריון…

איזה מזל שיש לנו משפחה כזו משפחתית ואוהבת וגדולה…

איזה מזל שאני עובדת איפה שאני עובדת ועם בוסים כמו שיש לי..

איזה מזל שיש לי את האיש שלי.. איזה מזל שהוא האיש שלי. איזה מזל!

איזה מזל שיש לי לפחות ילד אחד שנותן לי כל כך הרבה אהבה…

איזה מזל שיש  לי חברים כל כך טובים ומחבקים שיכלו לעזור לי בתקופה הכי קשה…

אלוהים שלח לי גם כמה מלאכים בדרך… כמו אדווה שהחליטה לאמץ אותי (חלתה לפני שלוש שנים) ועקבה אחרי בטלפונים מיילים ומילות עידוד ואפילו החליפה אותי בעבודה כשהייתי צריכה (ואם זה לא השגחה אלוהית אז מה כן..)

המלאכיות בבלינסון שהיו פשוט מדהימות ועוד כמות בלתי מבוטלת של נשים ואנשים שזכיתי להכיר בזכות המחלה, אין לאף אחת מהן כנפיים אבל אני יודעת שהן לגמרי נשלחו לי מלמעלה…

____________________________________

כמו במשחק פק מן ענק אני רואה אנשים סביבי רצים ללא הכרה במסדרונות החיים שלהם, פק פק, פק פק, רצים, פונים ימינה ושמאלה בלי באמת לדעת שזה הכיוון הטוב נגררים עם החיים שלהם לאן שהאצבע הקטנה מושכת אותם.. מנסים להתחמק מהשדים הרעים.. כאילו באמת יש איזו ישות ענקית ששולטת עליהם.. רצים לעבודה, לבית גדול יותר, למכונית מהירה יותר, לא מבינים שהם בתוך קוביית משחק ענקית וששום דבר לא באמת בשליטתם…

אז אני מרגישה שאני הייתי כזאת בדיוק, לא ממש הסתכלתי לאן שהלכתי… רצתי עם החיים ופשוט לא שמתי לך לשד שחיכה לי בפינה, ארב לי בשקט ואכל אותי בביס גדול… גם לא ממש תיקשרתי עם הישות הזו ששולטת בי… לא באמת שאלתי אותה מה היא רוצה.. אולי היא בכלל בעניין של טטריס

וממש כמו במשחק הזה, שזכור לי בעיקר מהילדות, השד היה זריז ממני, רגע אחד התבלבלתי ונאכלתי וראשי הסתובב והסתובב ונפלתי על הגב… אבל בדיוק כמו במשחק התעוררתי בשנית, כי זו היתה רק הפסילה הראשונה שלי ואני עכשיו עומדת בצומת הזו במשחק, אני יכולה לפנות ימינה או שמאלה או ישר או אחורה ואני פשוט עושה קונטרול פי ועושה פאוז למשחק ובוחנת את האפשרויות שלי… כי הפעם אני הולכת לעשות את זה חכם ונכון ואחר..קודם כל אני מתחברת לישות הזו ששולטת בי, ומחליטה להחליט בעצמי לאן ללכת, אני רואה את המפה כולה ובוחנת את המהירות של השדים אני זריזה יותר, החלטית יותר .!

__________________________________

אתמול בלילה הינו בהופעה של דיווד ברוזה במצדה…  כערדניקית לשעבר זו בושה שאף פעם לא הייתי בהופעת זריחה על המצדה.. וזה היה אחד הדברים שעשיתי מיד אחרי שהחלמתי… חיפשתי כרטיסים ורכשתי.. זה הצטרף לעוד מספר דברים שתמיד רציתי וחלמתי לעשות ולא עשיתי וזה יכול להיות חלום קטן קטן אבל שאף פעם לא עשיתי… כמו קורס בצק סוכר שעשיתי לפני חודשים או קורס צלילה שאני מתכננת בקרוב (הרופא ביקש שאמתין קצת) חוץ מזה נרשמתי לחוג דרמה בכפר סבא ובכלל אני מוצאת שאני פשוט עושה מלא דברים שנראו לי בלתי מושגים או אפשריים בכלל…

אז רוב ההופעה הייתי מצומררת מהמעמד.. התרגשתי כמו שאני לא זוכרת שהתרגשתי מהופעות… ואני לא יודעת אם זה היה אובייקטיבי או שפשוט משהו (מעניין מה?) הפך אותי להתרגשת יותר..

שיר אחד לפני הסוף.. באנו לכאן… ואני והאיש שלי רצים לעשות פיפי כי כבר לא יכולנו יותר… ואנחנו רצים חזרה לכיוון הבמה והשמש בדיוק מפציעה מבין העננים ודיוויד מתחיל… “אני מביט מהחלון וזה עושה לי דיי עצוב…האביב חלף עבר לו מי יודע אם ישוב…”…”ושכחתי את הדרך אבל אני עוד כאן…” ואני עומדת משותקת לגמרי מביטה בשמיים שנצבעים ברגע אחד קסום באור ראשוני ודמעות של אושר טהור ממלאות לי את העניים.. והאיש שלי מחבק אותי מאחור ואני מרגישה הבחורה הכי ברת מזל בכל האיזור!

כאן תוכלו לשמוע כמה מרגש השיר…

עוד מהבלוג של מיכל

דורית

שישבת של כייף משפחתי והנאה צרופה... מהבוקר שנפגשנו על המשפחה למפגש סוף הקייץ שהפך כבר למסורת ומשם מקלחות זריזות להורים של האיש שלי.. ארוחה טובה חזרה הביתה.. סרט טוב.. בבוקר התפנקנו במיטה ואז נסענו לחברים לעלהאש... אוכל טוב,...

סוף זה תמיד התחלה...

בטח כבר כולכם יודעים שהתפילות שלנו לא נענו...ליבו הענק של דני פסק לפעום בשבת האחרונה... מילים ותיאורים מחווירים לעומת גודלו של האיש.. בלוויה היו 7000 איש ובכל יום ביקרו בבית חייט אלפי אנשים... הזוי כל כך בשבילי לשבת מול טלי...

ביום שאחרי..

היום שאחרי הוא בדיוק כמו היום שלפני, אני כבר לא מוגדרת חולה, אבל עדיין מרגישה ככה. ביום שאחרי אני כבר בלי בחילות אבל בהחלט בא לי להקיא ממה שעברתי.. ביום שאחרי כבר אין לי 14 שיחות חסרות אחרי שנת צהריים, ביום שאחרי אני סתם...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה