הבלוג של מיכל

קרצינומה אהובתי

אני מיכל בת 33 נשואה + ילד מקסים בן ארבע. לאחרונה גילו לי סרטן בשד ומצאתי את עצמי כותבת פה בלילות הראשונים ללא שינה... מצאתי את הכתיבה מזקקת...מרגיעה ובעיקר משחררת! היום אני כבר אחרי טיפולים וניתוח מתמודדת עם ה"יום שאחרי"... +עוד

אני מיכל בת 33 נשואה + ילד מקסים בן ארבע. לאחרונה גילו לי סרטן בשד ומצאתי את עצמי כותבת פה בלילות הראשונים ללא שינה... מצאתי את הכתיבה מזקקת...מרגיעה ובעיקר משחררת! היום אני כבר אחרי טיפולים וניתוח מתמודדת עם ה"יום שאחרי" ומנסה לחזור לשגרה..:)

עדכונים:

פוסטים: 51

החל מיולי 2010

אני כותבת את הפוסט הזה כבר חמישה ימים.. כל יום כמה משפטים.. עם יד שמאל אות אות..

הניתוח עבר בהצלחה..

בגדול, כמעט כמו עם יתר ההתמודדויות שהיו לי, דיי התנהלתי ממבט מהצד כאילו זה קורה לבן אדם אחר כל הסיפור הזה..

מידי פעם צצו להם חרדות ופחדים שמילאו את עניי בדמעות ברגע אבל רובם צפו כשהאיש שלי היה בסביבה ויש לו יכולת להרגיע אותי בשניות…הציפור המנקרת לצערי פה כדי להשאר, כנראה בחמש שנים הקרובות, וסביר להניח כל החיים היא תנקר לי כמו קרציה..

בוקר הניתוח התעצבנתי על משהו בבית (אני ממש לא זוכרת על מה אבל זה היה ממש טפשי) אמרתי משהו לאיש שלי והלכתי לחדר נעמדתי מול הארון שלי לבחור בגדים עמדתי עם שתי הדלתות פתוחות… ידיים פרושות לצדדים מנסה להחליט מה אני לובשת היום ומה אני אורזת לבית החולים… תחתונים.. גרביים.. איפור… אבל גם סבון מיוחד וחזייה מיוחדת ובגדים ענקיים שקיבלתי מהמשפחה שנפתחים מקדימה…ומה קרה שם בדיוק לא ברור לי אבל פשוט פרצתי בבכי….בבום

אבל לא כמו זה שזורם לי עכשיו על הלחיים או כמו זה שהיה לי כשישבתי אצל הכיררוג והוא מישש אותי (שוב) מובכת מהעובדה שבעלי מביט בגבר אחר , זר ממשש אותי…

בכי עם קול…. כזה שאי אפשר לעצור או לנגב… כזה זורם ומשחרר.. והאיש שלי ששמע אותי מתייפחת רץ לחדר..

“מה קרה ממי?”… “אני מפ.. חה.. דה.. ת” ניסיתי להשלים מילה שלמה אבל הדמעות חנקו אותי…

“ממה ממי..??” הוא שאל.. ואותי זה רק הכעיס יותר.. בראש רצות לי כל הסיבות לפחד…

פחדתי לא להתעורר מהניתוח למשל (אפילו כתבתי משהו לבן שלי…), פחדתי שלא אוכל להסתכל על עצמי אחרי.. פחדתי לא לחזור להיות מי שאני… פחדתי שהאיש שלי לא יאהב אותי אותו דבר עכשיו שמשהו ממני ישאר שם בבית החולים.. פחדתי לאבד מהאישיות שלי שחלקה הרב למי שמכיר אותי מורכב מסקס… פחדתי מאיך שהסתכלו עלי… שירחמו עלי..

פחדתי פחד משתק והכי מפחיד שפחדתי…פחדתי לא להתעורר… (לא ממש הגיוני אבל הכי אמיתי)

לא אמרתי לו כלום רק הסתכלתי עליו במבט משתהה- “ממה???…מה זאת אומרת ממה??..”

ואז הוא ענה לי והבנתי למה זה נראה לו מוזר שאני אפחד…”את ניצחת ממי.. ניצחת מחלה קשה… את מבינה את זה??? אם אני הייתי במקומך היום הייתי מרגיש סופר מן.. הייתי מרגיש בלתי מנוצח… מלך של כל העולם..ניתוח לא ישבור אותך… עברת דברים כל כך קשים בחודשים האחרונים והמשכת לחייך.. ולבלות ולשמור על שגרת חיים.. את סופר וומן…”… הוא לקח נשימה עמוקה

“אנחנו צריכים לעשות מסיבה… את ניצחת.. את מבינה את זה..?”…

“האמת שלא.. משום מה  אני לא רואה את זה..עוד לא… אני מחכה לרגע הזה שאני אסיר אחת ולתמיד מראשי את הסממן האחרון של המחלה הארורה..איפה שהוא החלטתי שהסרת הפיאה תהיה הניצחון שלי..”

הוא תפס אותי וחיבק אותי ואמר מה שהוא אמר לי עשרות פעמים לפני אבל היתה לזה משמעות עמוקה.. הכי עמוקה עד היום (ואנחנו יחד כמעט עשור)

“אני אוהב אותך כמו שאת ממי לא משנה מה…”

התחבקנו ככה עוד כמה דקות.. לחצתי את החזה שלי חזק אליו מנסה לנצור את התחושה שלא תחזור.. לפחות חמישים אחוז ממנה…:)

התקשרו שהניתוח טיפה יתאחר ומיד הרמנו ארוחת בוקר בבית קפה באיזור אני אחותי אמא שלי ואחותי הגדולה שהגיעה מערד לפקח..

החלטתי ללכת בלי הפיאה..חגיגה קטנה שלי… זמנית אך אמיתית.. הרמתי טלפון לאחיות ושלי ולאמא שלי שאני באה בלי.. “סבבה.. למה את צריכה להכריז על זה ככה.. לנו זה לא משנה..”…הן ביקשו להבהיר אבל לי היתה חשובה ההכרזה..

התאפרתי.. התלבשתי.. (לא בסדר הזה) ויצאתי לרחוב מרגישה את הקור בצוואר ובראש.. מרגישה הכי יפה ומיוחדת… נסענו לבית הקפה ורגע לפני קצת חששתי לעורר שם מהומה עם הקרחת שלי אבל פייר.. אני מאוכזבת.. היא לא עניינה אף אחד.. ממש לא סובבו אחרי את הראש (אולי היו כמה כאלו אבל ממש לא היה לי אכפת..) הרגשתי הכי בריאה שהרגשתי מאז שחליתי… (להוציא את ערב הבנות בו הגרפולוגית אמרה שאני בריאה…)

היה טעים ומשמין ומרגיע ונסענו לבית של ההורים שלי ואחותי עשתה לי טיפול ויצאתי מהחדר מדושנת עונג והסתכלתי על ההורים שלי.. היקרים לי בכל העולם ואבא שלי הסתכל עלי במבט הזה שלו שהוא שומר רק לי… ואחיות שלי שעזבו את המשפחה שלהם כדי להיות איתי… ונזכרתי במילים החמות של בעלי מהבוקר והרגשתי שמציף אותי אושר עמוק ובא לי לבכות מרוב התרגשות וכמו בפרסומת לצעוק “למה מגיע לי כל הטוב הזה..” ורגע לפני שדמעות של אושר זולגות להן רצתי לשירותים…

(כי לכי תסבירי למשפחה שלך, שעות ספורות לפני שכורתים לך שד, שנתקפת באושר פתאומי…ישר אשפוז באברבנל… אני והסמים הקלים החוקיים שלי…ולא- לא עישנתי באותו יום…))

הרגשתי שאני לא צריכה מתנה ליום המשפחה.. קיבלתי אותה כבר כשנולדתי למשפחה שלי, כשהתחתנתי וילדתי בעצמי…באופן מוזר הרגשתי ברת מזל…

______

זהו.. נוסעים לניתוח.. גופי באוטו ונפשי כמו עפיפון קשור בחוט למכונית נאבק ברוח בחוץ..

מגיעים.. פרוצדורות.. המתנה.. מתח באוויר אבל אני רגועה לגמרי.. יודעת שאני בידיים טובות.. שעשיתי בחירות נבונות ושקולות של רופאים (ד”ר וינקלר פלסטיקאי, וד”ר מוטי גוטמן כיררוג) שזה עוד חלק בגאנט המחלה שצריך לעבור ושיהיה בסדר…

קוראים לי ואני נכנסת פנימה לבד נותנים לי מיטה ומבקשים שאני אחליף לחלוק.. אני ממתינה ווינקלר נכנס ומחמיא לי באוטנטיות על הקרחת… מתחיל לקשקש לי על הציץ בטוש שחור עבה…אני שואלת שאלה והוא מתחיל לקשקש לי על הציץ השני כדי להסביר ואני בלחץ שהם לא ידעו איזה ציצי לנתח אז הוא עושה לי איקס גדול על כתף ימין שהרגע…

ואני רגועה… בעיקר כי רגע לפני כניסתו לניתוח אמא שלי רצה אחריו ונישקה לו את הידיים.. ככה שיהיה.. אז איך יכול להיות שיהיו פדיחות אחרי שהוא קיבל ברכה מהקדושה הכי טהורה ביקום (ואני לא צינית הפעם)

מסיעים אותי על המיטה ומחברים אותי לאינפוזיה… ואין לי יותר מה לכתוב על זה כי, שלא כמו בשאיבת בייציות, פה פשוט נרדמתי בשניה.. לא זוכרת כלום נכבה לאיטו…

ההתעוררות מנגד ארכה שעות רבות עליהם מספרים לי שהתלוצצתי עם רופאיי ושאלתי שאלות… אני זוכרת בעירפול זריקה נגד כאבים ברגל ואח שקוראים לו מוסה או חורי או סמי… בקיצור… ערפול חושים

_________

מעולם לא הייתי בבית חולים פרטי… מה אני אגיד לכם.. ליגה לאומית.. אין לי מילים- אם לסבול אז שם…

כשהתחלתי להבין מה קורה סביבי מיד חיפשתי לבדוק את האיזור שפעם היה בו הציצי שלי… נדהמתי לגלות שהיה שם ציצי.. אמנם רק 200 סיסי של ציצי.. אבל ממש כזה עם חריץ ונפח…

עודכנתי שהניתוח עבר בהצלחה והתחלתי להרגיש כאבים…כשלמעשה גברו ככל שהימים עברו (כנראה בגלל ההרדמה של המקום) אני בקושי מניעה את היד וכל תזוזה של הגוף עושה לי חלושס…ביקשתי משהו לכאבים ואז הקאתי אותו על אחותי (אל תנסו אופטלגין נוזלי אחרי הרדמה)

אבל בסך הכל השילוב של אופטלגין כדורים, נורופן ג’ל וגראס רפואי עשו בשבילי את העבודה…

על הימים בבית חולים וגם על השבוע האחרון אכתוב בפוסט הבא כי באמת כל אות עולה לי בדמעות..

אוהבת אותכם משפחה וחברים יקרים שלי מבטיחה לכתוב בקרוב!!

עוד מהבלוג של מיכל

דורית

שישבת של כייף משפחתי והנאה צרופה... מהבוקר שנפגשנו על המשפחה למפגש סוף הקייץ שהפך כבר למסורת ומשם מקלחות זריזות להורים של האיש שלי.. ארוחה טובה חזרה הביתה.. סרט טוב.. בבוקר התפנקנו במיטה ואז נסענו לחברים לעלהאש... אוכל טוב,...

סוף זה תמיד התחלה...

בטח כבר כולכם יודעים שהתפילות שלנו לא נענו...ליבו הענק של דני פסק לפעום בשבת האחרונה... מילים ותיאורים מחווירים לעומת גודלו של האיש.. בלוויה היו 7000 איש ובכל יום ביקרו בבית חייט אלפי אנשים... הזוי כל כך בשבילי לשבת מול טלי...

ביום שאחרי..

היום שאחרי הוא בדיוק כמו היום שלפני, אני כבר לא מוגדרת חולה, אבל עדיין מרגישה ככה. ביום שאחרי אני כבר בלי בחילות אבל בהחלט בא לי להקיא ממה שעברתי.. ביום שאחרי כבר אין לי 14 שיחות חסרות אחרי שנת צהריים, ביום שאחרי אני סתם...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה