הבלוג של מיכל

קרצינומה אהובתי

אני מיכל בת 33 נשואה + ילד מקסים בן ארבע. לאחרונה גילו לי סרטן בשד ומצאתי את עצמי כותבת פה בלילות הראשונים ללא שינה... מצאתי את הכתיבה מזקקת...מרגיעה ובעיקר משחררת! היום אני כבר אחרי טיפולים וניתוח מתמודדת עם ה"יום שאחרי"... +עוד

אני מיכל בת 33 נשואה + ילד מקסים בן ארבע. לאחרונה גילו לי סרטן בשד ומצאתי את עצמי כותבת פה בלילות הראשונים ללא שינה... מצאתי את הכתיבה מזקקת...מרגיעה ובעיקר משחררת! היום אני כבר אחרי טיפולים וניתוח מתמודדת עם ה"יום שאחרי" ומנסה לחזור לשגרה..:)

עדכונים:

פוסטים: 51

החל מיולי 2010

30/08/2010

לטיפול השני באתי עם אבא שלי… וזה היה מזל כי היית צריכה מישהו סופר רגוע לעבור את היום הזה.

הגענו בשבע וחצי ולקחנו מספר לבדיקת דם.. קיבלתי מספר 117 הרמתי ראש לצג כדי לגלות שכרגע נמצא בפנים מספר 61… מעודדת משהו התיישבתי על הכיסא היחיד שהיה פנוי בחדר ההמתנה.

בשבע ארבעים וחמש קמתי ונתתי לאבא שלי לשבת.. בשמונה הוא קם ונתן לי לשבת…בשמונה ועשרה הוא החליט ללכת לקנות עיתון, בשמונה ורבע הוא חזר עם העיתון ונתתי לו לשבת..

בשמונה ארבעים וחמש סיימנו את כל העיתון (ידיעות) כולל מוספים וסדוקו אחד.

בתשע ורבע הגיע המספר שלי ועשיתי בדיקת דם.

עלינו לשתות קפה בלובי וגם עשינו קצת סיבוב בחוץ…הכי הזוי זה אנשים בכניסה לדווידוף עם עירוי של כימוטרפיה, קירחים מעשנים סיגריה… הזוי… אבל אני מסוגלת להבין שיש אנשים שנאחזים במשהו הזה שעושה להם טוב בתוך כל החרא…

אני נאחזת בבן שלי, באיש שלי, במשפחה בחברים…

נאחזת בקטעים נעימים יומיומיים כמו אחרי שהעוזרת באה והבית נקי, שצומח לו פרח חדש באדנית שלנו, שיר טוב ברדיו.. משהו טעים שמותר לי לאכול… כרגע נאחזת בכל יום שעדיין לא התחילה הנשירה.. נהנית להבריש את השיער שלי אחרי כל מקלחת… נהנית שהתופעות לווי לא חזקות בנתיים…

בעשר חזרנו למחלקה. הבדיקה תקינה ואפשר לעשות כימוטרפיה היום…(מוזר שוב שזו בשורה משמחת…)

10:15 החלפנו עם השכנים למעריב

10:35 פתרנו את הסודוקו הקל, בינוני וקשה במעריב וידיעות.

11:00 פתרנו את כל התשבצים בלאישה, עולם האישה ו2 תשבצים בידיעות.

11:10 התחלתי לטלפן לחברים, אחיות…פלוס אמא מבוהלת אחת שלא הבינה למה לא התקשרנו עד עכשיו…(סליחה, פשוט היינו נורא נורא עסוקים עם התשבץ הענק בעולם האישה.. קצת התחשבות באמת?….).

12:00 שלחתי את אבא שלי להביא לי כריך..

12:10 הגיעו כריכים של בית החולים אז אכלתי עוד אחד ועוד אחד שגנבתי לאבא שלי.

12:30 זאת משמאלי קיבלה הודעה מבעלה שהרופא שלה לא אישר שהיא תיסע לאיזה חופש בטבריה (מי בכלל מעוניין בחופש שם??) והיא התחילה לבכות בהיסטריה ולספר בקולות שבר מה עבר עליה בכל השנה האחרונה.. ובעלה התחיל לצעוק עליה שהיא לא ילדה קטנה ושתרגע כבר…ושזה לא יעזור ושהיא עושה לו בושות ושזה רק חופש ויהיה עוד הרבה חופשים… “תתקשר למשה..” היא התחילה לצעוק…”תתקשר למשה..” היא זרקה לעברו את הטלפון (משה כנראה הוא בעל אינטלגנציה רגשית קצת יותר גבוהה מבעלה האינפנטיל אז היא הבינה שאם היא רוצה כתף היא צריכה את משה..)…

אחרי השיחה עם משה שכללה העיקר אנחות קורעות לב היא נרגעה…(וגם כל המחלקה)

12:45 אבא שלי אכל את הסנדוויץ ואני התחלתי לדבר (יותר נכון התחילו לדבר איתי ולא הצלחתי להתחמק) עם זו מימיני… סרטן ריאות.. עישנה  על חייה.. לא האמינה שזה יקרה לה.. טיפול רביעי… בת 65. “את עם אבא שלך פה?…” כן אמרתי… “ומה יש לו?” היא שואלת… “אה.. לא… אבא שלי ברוך השם בריא.. הוא מלווה אותי היום…” הסברתי, מקבלת בכניעה מבט מרחם… שיהיה..(איפה ה”לאישה” כשצריך אותה??)

13:00 קמתי לשאול מה קורה… קבעתי תורים לחודש הקרוב… עשיתי סיבוב פיפי…

13:15 אני על סף חירפון – ככה זה יהיה כל פעם??? אני ניגשת לאחות בפנים.. קצת חוצפה ישראלית לא מזיקה אף פעם…

13:17 היא מסבירה לי שבגלל שבפעם הראשונה הם נותנים עדיפות .. בגלל זה היה קצר יחסית פעם קודמת…שככה זה כל פעם.. שצריך סבלנות…ררררררר

13:40 קוראים לי.. רק אחרי 15 דקות מחברים אותי.. בפנים יש כאלו שמקבלים עירוי על שרפרף.. אז אני שמחה במזלי הטוב… המקום מפוצץ… אבא שלי מתיישב לידי הכי רגוע בעולם, פרצוף מחייך…מקבל כיסא עגול קטן אבל שמח…זה אבא שלי!

14:30 החומרים זורמים להם בגוף כבר…סבב נוסף של טלפונים לחברים, משפחה ידידים…העיקר להעביר את הזמן.

15:15 אני פתאום קולטת שאין סיכוי שאספיק להוציא את הילד מהגן.. סבב טלפונים היסטרי לעשרה אנשים שונים פותר בסוף את הבעיה אבל מוסיף לי 5 שיערות לבנות בראש (לא נורא זה ינשור גם ככה)…:)

16:40 מסיימים את העירוי..אני כבר שפוכה מעייפות… נשארו עוד עשרה טיפולים.. אני נוסעת הביתה.. אבא שלי נוהג אני רגועה.. סיימנו.. היה סיוט אבל נגמר!!

כמו בשבוע שעבר שלישי רביעי עברו בהיפראקטיביות מסויימת… חמישי הורדתי הילוך לרביעי ושישי שכבתי כל היום מול הטלוויזיה כמו שניצל מטוגן.

בשבת התחיל לי דגדוג בגרון… לחוצה מהדרישה שלהם לבוא אם יש חום מעל 38 מדדתי בערך כל 20 שניות את החום שעלה לו לאט לאט… בשלוש בצהריים התקשרתי למספר חירום שנתנו לי ושאלתי אם צריך לבוא.. קצת חום קצת גרון… “לבוא???…”… טוב בעסה..

במיון בדקו לי דם ודופק וחום ושתן ויצאנו להמתין בחוץ כדי לא לחטוף איזה חולרה אחרת.. קנינו עיתון וקראנו על מילה.

בעודנו ממתינים החלטתי שלא עוד עיתונים וביזבוז זמן אני חייבת כמה ספרים טובים ומרתקים להעביר את הזמן. הרי תמיד אמרתי שאין לי זמן לקרא ועכשיו בעל כורחי יש לי מידי פעם טיפות של זמן שחבל לבזבז בקריאה על ההריון המתקדם (והיפה) של בוהדנה.

אחרי ארבע שעות יצאנו משם הביתה עם איבחון של וירוס בגרון אבל מאושרים שלא היינו צריכים להשאר בבית החולים.

בדרך בחנתי את בדיקות הדם שלי…. נראה לא ממש טוב…(בטח הכימו משגע את הגוף).. הסוכר שלי נראה גבוה נורא… כולסטרול…(למה זה צריך השפיע בצורה כזו על הגוף..?.. מה הקשר לכולסטרול למען השם..?)… ניסיתי לתפוס את אחותי הגדולה שמתפקדת כרופאה תורנית שלי והיא לא ענתה…טוב נו.. בבית אני כבר אבדוק באינטרנט… בבטן עולה בי כעס שאני מאמללת את הגוף שלי בחומרים רעים ורעילים.. שאני מקווה שהוא יסלח לי… צרבת עולה לי לגרון…

אני עולה לקחת את החמוד שלנו מההורים ששמרו בנתיים וחוזרת לאוטו.. האיש שלי מרוצה מעצמו “הליצנים האלו במיון שמו לך בדיקות של מישהו אחר.. אפילו של שני אנשים… אחד ניסים בן 56 ואחת ענבר בת 42… זה בכלל לא בדיקות שלך בובה… את יכולה להרגיע…”..

אני חוטפת לו את הגליון מהיד.. כוס אמ… אין לי לחץ מספיק אה?…. מנוולים…

טלפון למיון רק לוודא שזה היה נכון לשחרר אותי ואני נרגעת סופית…

האיש שלי שיודע בדיוק מה הכי מרגיע אותי מציע ללכת לאכול גלידה (יוגורט כדי לא להיות לגמרי חסרי גבולות) ואנחנו הולכים לגי’ ויושבים יחד..

ואנחנו מדברים, ואני אומרת לו שאני עדיין לא מאמינה שזה קורה לי, קורה לנו. והוא אומר שנעבור את זה.. שהוא גאה באיך שאני. ואני מתרגשת ומתעקשת לדעת איך הוא חשב שההיה… ומבקשת לוודא שהוא מבין שזו ההתחלה ואני לא מבטיחה להשאר ככה…

ומתבעסת מזה שכבר הבנתי שכנראה שישבת יהיו הימים היותר חלשים… והוא אומר שאולי זה עדיף… ואני מסכימה. ואני מסתכלת עליו ושמחה כל כך שיש לי אותו…

יום שלישי טיפול שלישי… הגוף כבר קצת חלש מהאנטיביוטיקה ומהכימו.. אבל באמת לא נורא.. תאורטית קבעתי ליום חמישי לגלח את הראש ולשים את הפאה אבל אולי אני אדחה שוב כי בנתיים אין לי נשירה מסיבית בכלל…

יום רביעי תותי שלי מתחיל גן עריה ואני מתרגשת..אבל זה גם אומר שאני אצטרך התחשבות נוספת בעבודה..

מבטיחה לעדכן עוד כמה ימים בנתיים נשיקות ואהבה.

עוד מהבלוג של מיכל

דורית

שישבת של כייף משפחתי והנאה צרופה... מהבוקר שנפגשנו על המשפחה למפגש סוף הקייץ שהפך כבר למסורת ומשם מקלחות זריזות להורים של האיש שלי.. ארוחה טובה חזרה הביתה.. סרט טוב.. בבוקר התפנקנו במיטה ואז נסענו לחברים לעלהאש... אוכל טוב,...

סוף זה תמיד התחלה...

בטח כבר כולכם יודעים שהתפילות שלנו לא נענו...ליבו הענק של דני פסק לפעום בשבת האחרונה... מילים ותיאורים מחווירים לעומת גודלו של האיש.. בלוויה היו 7000 איש ובכל יום ביקרו בבית חייט אלפי אנשים... הזוי כל כך בשבילי לשבת מול טלי...

ביום שאחרי..

היום שאחרי הוא בדיוק כמו היום שלפני, אני כבר לא מוגדרת חולה, אבל עדיין מרגישה ככה. ביום שאחרי אני כבר בלי בחילות אבל בהחלט בא לי להקיא ממה שעברתי.. ביום שאחרי כבר אין לי 14 שיחות חסרות אחרי שנת צהריים, ביום שאחרי אני סתם...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה