Saloona

ברגעים קשים בזמן הטיפולים, כשחיפשו לי ווריד ללא הצלחה והדמעות עמדו בגרון, כשהאמצתי לא לזוז בזמן שהחומר האדום אדום חדר לגופי והזרוע כבר רעדה מהמאמץ, כשתופעות הלוואי איימו לשבור אותי, אז תמיד עצמתי עניים וניסיתי להתרכז במשהו אחר… לפעמים זה היה מראה שלי מתרוצצת ברחובות ניויורק הרחוקה עם מלא שקיות, לפעמים הייתי מדמיינת את הבן

אני כותבת לכם מהמלון שלנו בקו פיפי.. אי חלומי בתאילנד.. אני כותבת לכם מטיול הנצחון שלי! אומרים שהזמן מרפה את כל הפצעים.. לפני חצי שנה כתבתי שהמחלה מטרידה את ראשי כל היום.. כמו מצגת אין סופית שכל הזמן רצה, לאורך הימים השבועות והחודשים שעברו מאז הטיפול האחרון והניתוחים לאט לאט המחשבות מתרחקות.. אני מתחילה לחשוב

1. אנרגיות חיוביות- נכון שכולם אומרים את זה… נכון שבכל בספרים האלו שקיבלת יום אחרי גילוי המחלה כתוב את זה… אני חוויתי את זה על בשרי… ישבתי מול איש ממוסד ממשלתי כל שהוא שלא אציין את שמו, הגעתי במצב רוח וגוף טוב מאוד ותהיתי איך אצליח לשכנע אותו שאני גם מרגישה רע לפעמים, התחלתי לדבר

שישבת של כייף משפחתי והנאה צרופה… מהבוקר שנפגשנו על המשפחה למפגש סוף הקייץ שהפך כבר למסורת ומשם מקלחות זריזות להורים של האיש שלי.. ארוחה טובה חזרה הביתה.. סרט טוב.. בבוקר התפנקנו במיטה ואז נסענו לחברים לעלהאש… אוכל טוב, אווירה טובה חברים טובים… כייף.. 22:30 אני מתקלחת וכשאני יוצאת אני רואה שיחות חסרות עם קשר ברור..

שאלו אותי אם איבדתי אמונה.. אז תאמת שלא היה ממש משהו לאבד כי אי אפשר באמת לקרא לי אדם מאמין..אבל כן היה שם משהו בסיסי של אמונה.. תמיד אמרתי שאני מאמינה בגורל… ובאיזו ישות שבאמת שולטת על הכל.. תקראו לה אלוהים.. סבבה. בתחילת התהליך בעיקר הרגשתי שכל מה שהאמנתי בו נגוז, כי אם יש אלוהים

אני מעסה את הנשמה שלי עכשיו… מעולם לא הייתי אצל פסיכולוגית או מאמנת או ריפוי באומנות ועכשיו אני עושה את שלושתם… מרגישה איך אני ממש מכניסה יד פנימה ועושה עיסוי לנשמה שלי… כמו בצל אני מסירה שכבות יבשות ומגלה עוד שכבה ועוד שכבה שלא ידעתי על קיומה בכלל ובדרך בוכה כי תמיד בוכים כשמקלפים בצל…

לכל אדם יש מבחר של קלפים חזקים איתם הוא מציג את עצמו לעולם…משתמש בהם, כל פעם באחר לפי הצורך… בתקופת הכימו הרגשתי איך כל הקלפים החזקים שלי באים לידי ביטוי במלא הדרם, איך הם חיכו שם והתחזקו ליום בו אצטרך אותם… הייתי מצחיקה וחיובית, הייתי חזקה ופועלת, ידעתי בדיוק מתי לשלוף כל אחד מהם ושיחקתי

…"בתקווה לחזור לעצמי בקרוב.." סיימתי את המייל ששלחתי לחברה כדי להסביר את חוסר האנרגיות וההעלמות שלי לתוך עצמי….ולחצתי סנד… אחרי עשר דקות קראתי שוב מה כתבתי.. האם אני באמת רוצה לחזור לעצמי?… ומי זו עצמי הזו עכשיו.. אני באופן אישי לא ממש מכירה אותה.. ובעיקר לא מתחברת אליה.. ואם אני לא מתחברת אליה איך יתחברו

כל היציאה מעבדות לחירות הזו.. כל החגיגות סביב יציאת מצריים ונאמרו לי עשרות קלישאות במהלך החג שקשורות במחלה וביציאה שלי מעבדות לחירות וכמובן שהרבו לספר לי על יציאת מצריים.. וכאילו זה לא הספיק נפלתי גם אני בקלישאת הנקיון הפנימי שלי בפוסט הקודם… אבל קלישאה או לא- ככה הרגשתי.. אז מבחינתי זה חג האביב וסיבה למסיבה

אני לא מתאימה לפסח.. אני חמץ. כמו עוגת שמרים אני פשוט תופחת ללא הכרה מהכדורים שאמורים לשמור שהסרטן לא יחזור.. תסכול שלא חוויתי אף פעם.. ואולי אני גם מידי פעם לוקחת משהו קטן לנפש.. אבל צריך משהו קטן לנפש מידי פעם..וגם כשאני כן לוקחת משהו זה שליש ממה שבדר"כ הייתי אוכלת. בנתיים כל יום ראשון

היום שאחרי הוא בדיוק כמו היום שלפני, אני כבר לא מוגדרת חולה, אבל עדיין מרגישה ככה. ביום שאחרי אני כבר בלי בחילות אבל בהחלט בא לי להקיא ממה שעברתי.. ביום שאחרי כבר אין לי 14 שיחות חסרות אחרי שנת צהריים, ביום שאחרי אני סתם -רגילה- ביום שאחרי אני רגישה מאוד לשקיעה יפה או מחווה של חברה

ההתמודדות הגדולה שלי מול הבן המתוק שלי הגיעה לסופה ביום שבת…קמתי בבוקר והחלטתי שהיום זה היום האחרון שלי עם הפיאה. בשבועיים האחרונים לאט אבל בטוח הראתי את הפדחת שלי לציבור חברי ומשפחתי.. בסוף השבועיים נותר הבן שלי.. מעל תחושת האי נוחות והגירודים לשים אותה כל פעם, הרגשתי שאני עובדת עליו, משקרת אותו ומעל הכל הרגשתי

חלמתי שאני קמה בבוקר ויש לי שיער ארוך שוב… חלמתי שאמא שלי עושה קרחת… חלמתי שאני מגיעה לסרט בקולנוע אורון בערד, נכנסת וכולם צוחקים עלי.. ופעם אחת חלמתי ככה לעצמי לא בשינה… אחרי שאכטה עמוקה יותר מהרגיל, שכל העולם סביבי, קצת כמו בסרט "טרומן שואו", שכל זה בעצם סדרה אחת גדולה על החיים שלי… הרופא

האשפוז היה תענוג- באמת!!… קיבלתי תפריט מה אני בוחרת לאכול מחר.. נוף לים.. חדר לבד.. מחמם מגבות.. אחיות חתיכות שבאו לבדוק לי לחץ דם וחום כל ארבע שעות והרבה סמים. היה כואב אבל הרבה פחות ממה שציפיתי, יד ימין שלי לא תיפקדה וההרגשה היתה כאילו הוציאו לי את כל הציצי כולל סביבתו ו 12 בלוטות לימפה

אני כותבת את הפוסט הזה כבר חמישה ימים.. כל יום כמה משפטים.. עם יד שמאל אות אות.. הניתוח עבר בהצלחה.. בגדול, כמעט כמו עם יתר ההתמודדויות שהיו לי, דיי התנהלתי ממבט מהצד כאילו זה קורה לבן אדם אחר כל הסיפור הזה.. מידי פעם צצו להם חרדות ופחדים שמילאו את עניי בדמעות ברגע אבל רובם צפו

זהו… יש תאריך לניתוח… האמת שקיבלתי בדיוק את התאריך שאמרתי שהכי לא נוח לי אבל אני לא מתלוננת – יום חמישי הקרוב זה קורה (כן ממש עוד יומיים) אני בעיקר מפחדת מהאחרי כי למעשה אין החלטה ברורה.. הפלסטיקאי שלי יחליט במהלך הניתוח איזה אופציה ניתוחית הכי טובה לי… מישהו אמר לשחרור שליטה??? תמיד הרגשתי שיש

איך זה שלפעמים יש אנרגיות שגורמות לדברים לקרות או לא לקרות… ביום ראשון בדרכי לטיפול ולבדיקת ה MRI התקשרו שהמכונה התקלקלה..דווקא היום… מחר בבוקר יש לי תור לד"ר שטמר שתקבע אם ממשיכים בטיפול או סיימנו והיא מתקלקלת… חוצפה לא?? חזרתי הביתה מבית החולים ואחרי עשר דקות צלצל בדלת איש חב"ד ואמר שהוא בודק מזוזות.. טוב ברור

בטח כבר כולכם יודעים שהתפילות שלנו לא נענו…ליבו הענק של דני פסק לפעום בשבת האחרונה… מילים ותיאורים מחווירים לעומת גודלו של האיש.. בלוויה היו 7000 איש ובכל יום ביקרו בבית חייט אלפי אנשים… הזוי כל כך בשבילי לשבת מול טלי באוהל ניחום אבלים מאולתר בעפולה… הזוי.. אנחנו אמורות לשבת בקריוטוש ולרכל או סתם להתלונן על

לפני שבועיים נסענו לסופ"ש בצפון עם זוג חברים, את זה כבר סיפרתי.. בדרך עצרנו בעפולה אצל ההורים של חברה שלי או יותר נכון אצל אחיה ואשתו. יש להם שני בנים מטריפים ביופיים והיא בהריון מתקדם מאוד עם בת… למעשה היא בשמירה מה שלא הפריעה לה לעשות 8 עוגות שמרים (אין לה מתכון לכמות קטנה יותר.. אבל תוך שניה זה הולך היא הסבירה)

אני מסתכלת במראה קרוב קרוב.. העניים שלי השתנו.. הן נכבו קצת… כאילו עצובות מבפנים… אני מגלה שהגבה שלי כבר נעלמה..רק אתמול עוד היו שם כמה שערות… והריסים הארוכות שלי שתמיד קיבלתי קומפלמנטים עליהם התדלדלו ככה שזה כבר מוזר לשים רימל.. אני בוחנת מקרוב קרוב.. ופתאום הכל מטושטש לי.. דמעות ממלאות את העניים שלי ואני רואה

ביום שישי של הטיפול יצאתי פעם ראשונה מהבית..(בעצם יצאתי גם לרופא הסיני ולמנה השניה ביום רביעי אבל תנו לי להיות דרמטית קצת..)הלכנו לשתות משהו ב"תפוז" חזרתי וכבר בדרך הרגשתי שאני מאבדת הכרה, הכל הסתובב.. בחילה חזקה מאין כמוה… בקושי הצלחתי לנשום.. אולי קצת הגזמתי עם ההסתובבות כשחזרנו הביתה, קצת מצטערים שיצאנו, נשכבתי על המיטה באפיסת

לפני שלושה שבועות בערך הוכרז מבצע הקש בדלת של האגודה למלחמה בסרטן.. יום אחד דפקו לי בדלת שתי בנות מתוקות "אנחנו ממבצע הקש בדלת של האגודה למלחמה בסרטן…" הן שרו בתיאום מושלם.."הקישו אצלי כבר בדלת" עניתי להן בבדיחות דעת והן הסתכלו אחת על השניה בעיניי עז של בנות 15.."כאילו איך זה יכול להיות כאילו.. זה

לא- לא התלבלתם בספירה… הסדרה הראשונה לא הסתיימה אבל נאלצתי להפסיק אותה. חלק מהתופעות של הכימו שאני מקבלת עכשיו קשור לתרופה שנקראת טקסול, התברכתי וקיבלתי את אחת מתופעות הלוואי הנדירות יחסית שנקראת נוירופתיה. זה התחיל בנימלול קל של קצות האצבעות.. המשיך לקצות הרגליים וביום שבת התחילו לי נימלול בפנים.. מלחיץ משהו.. למי שלא הבין מה

לא.. לא רק לכם הזמן עובר מהר.. גם לי אפילו שאני בפנים ואני כבר בטיפול השמיני…הזמן רץ.. יום שלישי הייתי בטיפול השביעי וכבר הורידו לי את הסטרואידים כמעט לגמרי..היחס האמביוולנטי שיש לי לטיפולים הוא מוזר כי מצד אחד מחדירים לי רעל לגוף, רעל שגורם לשיער שלי לנשור.. ומצד שני הרעל הזה הורג לי את הגידול..

כולם שואלים אותי איך אני מרגישה .. בסה"כ יש לי תופעות לוואי מעטות אך מציקות. יש לי צרבת שלא עוזבת אותי (נשמע אולי מתפנק אבל זה ממש מציק) יש לי עייפות שלא הרגשתי אפילו בזמן קפיצות גדילה של הבן שלי כשהייתי קמה כל עשרים דקות בלילה להניק וממשיכה ככה גם את היום.. זו עייפות ששנת

http://saloona.co.il/carcinoma/wp-admin/post.php?action=edit&post=136#

לקח לי הרבה זמן לעבד בלב ובראש את החוויה של יום ראשון.. ובכלל אני מרגישה שבסיטואציות קשות או טעונות הנפש כאילו עוזבת לרגע את הגוף המוחשי שלנו כדי שלא נמעד שנעמוד בכוח במה שעומד מולנו ובכדי שנתמודד טוב יותר.. אולי זה רק אצלי אבל תחושת ה"חוויה החוץ גופית" היתה איתי גם בראשון. רק כמה שעות

יום הטיפול השלישי הגיע.. אמא שלי המתוקה חטפה הרפס בעין (מי ידע שיש דבר כזה בכלל) וחצי פנים שלה נפוחות, אני בטוחה שזה בעיקר בגלל המתח של החודשיים האחרונים.. בכל מקרה אדון רופא המליץ לנו להתרחק…(אין לכם מושג כמה זה קשה לנו!) אבא שלי שמר על הגוזל שלנו, ולאיש שלי היה יום עמוס מאוד בעבודה.

לטיפול השני באתי עם אבא שלי… וזה היה מזל כי היית צריכה מישהו סופר רגוע לעבור את היום הזה. הגענו בשבע וחצי ולקחנו מספר לבדיקת דם.. קיבלתי מספר 117 הרמתי ראש לצג כדי לגלות שכרגע נמצא בפנים מספר 61… מעודדת משהו התיישבתי על הכיסא היחיד שהיה פנוי בחדר ההמתנה. בשבע ארבעים וחמש קמתי ונתתי לאבא