הבלוג של tsipi-artsi

ספרים על המדף

עדכונים:

פוסטים: 907

עוקבים: 19

החל מדצמבר 2011

ציפור באולם ההמתנה

מאת: אורגד ורדימון

הוצאת גוונים

* * * * * *

109 עמודים, 78 ₪

שירתו של אורגד ורדימון היא רבת פנים וגוונים. בקובץ “ציפור באולם ההמתנה” נוגע אורגד בנושאים רבים בכל הווייתו, באהבה ומעורבות רגשית עמוקה. ויש לו מה לומר על כל נושא אליו הוא פונה בשירתו, בעיקר בשירתו החברתית-פוליטית. שכן אורגד הוא משורר הכותב ללא משוא פנים, שדעותיו החברתיות ומעורבותו באות לידי ביטוי בשירים לא מעטים ובעוצמה מצליפה. מן השירים היפים בספר – שירי התמודדות אמיצה במחלה קשה, לצד שירי אהבה חושניים לאישה אהובה ולנשים באשר הן. וכן שיריו הלוקאליים, התל-אביבים, החובקים את העיר בה נולד ובה הוא עושה את חייו.

ראוי לתשומת לב מיוחדת הוא השער בו חותם אורגד את הספר, “עיר ההרגה עמנו תמיד”, שער המכיל שלוש פואמות, שנכתבו בעקבות מסע שורשים לפולין שעשה עם רעייתו.

“ציפור באולם ההמתנה” הוא קובץ רב שירים מרתק ואקלקטי מאוד, ועם זאת נדמה כל הזמן שקו אחד עובר, כחוט השני, ומחבר את השירים כולם בהרמוניה אחידה וססגונית כאחד.

ציפי שחרור, עורכת הספר.

בספר שישה שערי שירה המאגדים כמאה שירים נבחרים המסכמים תמונות מן העשור שבין 1996 ל-2005.

אורגד ורדימון, קולנוען וסופר, נולד (1939) וחי בתל אביב כל חייו. הפיק את המחזמר “שיער” ואת הסרט “שלום תפילת הדרך” של יקי יושע ועוד. חלוץ הקולנוע האיכותי בארץ. ניהל את בתי הקולנוע “אלנבי” ו”תכלת” בתל אביב וקולנוע “חן” ברחובות.

דור שישי בארץ. בגרות בגימנסיה הרצליה, תארים בכלכלה, משפטים, סוציולוגיה ומדעי המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, שיריונאי, נכה צה”ל, סגן אלוף במילואים.

ספרו הראשון “המלחמות הקטנות שלי” יצא בהוצאת שוקן בשנת 2004, ספרו השני “שנות חיינו היפות ביותר” יצא בהוצאת עט ועת, 2010. ספרו השלישי בטרילוגיה “מתחת לפוסטר של חלף עם הרוח”, נמצא בשלבי כתיבה. כמו כן, פרסם ספר שירה בהוצאה עצמית, 2006, בשם “באהבה”.

אורגד ורדימון, יותר מהכל הוא לוחם – גם כשהסיכויים לנצח כמעט לא קיימים. לוחם למען השפה העברית, נגד כפייה דתית, בעד ציונות שפויה, נגד הקיצוניות הימנית, בעד הקולנוע הישראלי. בשנים האחרונות הוא נלחם בעיקר נגד מחלת הסרטן שתקפה אותו שלוש פעמים – ובכולן יצא מנצח. אבני הדרך החשובות בחייו עומדות בסימן מלחמות: הוא נולד בימי מלחמת העולם השנייה, עוצב לאור מלחמת השחרור ועבר מהפך פוליטי-חברתי בעקבות מלחמת יום הכיפורים ומחדליה. מאדם “מתבונן” הפך לאדם “עושה” ושבר את השתיקה המאפיינת את בני דורו-הדור שחונך לשתוק.  הוא הצטרף לתנועת המחאה של מוטי אשכנזי. היה רכז תנועת “רצ – התנועה לזכויות האזרח”. השתתף בהקמת אחת התנועות שייסדו את “שלום עכשיו”. יוזם ומוביל המאבק המוצלח לפתיחת בתי קולנוע ותיאטראות בערבי שבת בארץ. ניהל פרויקט “קול קורא” במסגרתו הופקו ספרוני הדרכה לצעירים בנושא “חירויות הפרט” ופרוייקט הפקת 5 סרטי הדרכה באותו נושא. ממקימי עמותת “מנוחה נכונה” ויו”ר העמותה בתל אביב עד 2004.

התרשמותי: הספר ציפור באולם ההמתנה הוא מעין מסע פנימי של המחבר, הנוגע בכאב, בחיים ובמוות, באהבה ותשוקה המלווים במקצב המעניק לשירים תמונה עם צבע וקול. לאחר התעמקות מהנה בשירים של אורגד ורדימון, אני ממליצה בחום על הספר, והפניתי אל המחבר כמה שאלות, להלן השאלות והתשובות;

אורגד, בהקשר לשיר הראשון בספר, בשורה האחרונה: “מי אני?”, מהו כרטיס הביקור שלך, מי אתה ?

גל צונאמי, הר הולך ומתעצם של רעיונות ורגשות – במילה, צליל, מקצב וצבע – מחפש תמיד לפרוץ לעשות ולהתבטא, אך חסום (“כמו במדינת משטרה, כשאפילו החיים בהשאלה”). ובחזרה לשתי המלים: אם הייתי יכול לבודד מתוך גל הצונאמי הזה תשובה – לא הייתי שואל.

בשירך “האדום שלי אינו האדום שלך” אני פירשתי אותו כשיר פוליטי, אבל אפשר לראות בו גם שיר המדבר על החיים והמתים.

לא למדתי שירה, אך הבנתי שהשיר הסובייקטיבי, כפי שהוא נקרא, הוא השיר. ומן הצד השני – בהרחבה ל-”מי אני” הנ”ל – אני אדם מאוד פוליטי, אך שונא השתעבדות לסמלים (אוהדי קבוצת כדורגל עלולים להרוג – ולו רק בגלל צבע חולצת היריב). מכאן שלא האדום המבודד לפוליטי, הוא שהיה לנגד עיניי אלא האדום כסמל. הגדרה. אם תרצי: מיתוג.

זה קורה לנו יום יום, כשאנחנו מסמנים תכונה מסוימת, עצם או אדם תחת סמל כמו מוסכם, אלא שכשננסה לבדוק זאת לעומק, נמצא שהזולת רואה את כל שכל כך ברור לנו (כאדום? חום? כחול?) – אך באופן כל כך שונה. כל אי ההבנות מתחילות בכך. ובאהבה יש לצבעים הללו הרבה יותר גוונים ותת גוונים מאשר בפוליטיקה, או בכלכלה.

בהתייחס לשירים העוסקים באהבה. אצטט את פרויד: “חברה אינה רואה איום חמור יותר על שמירת תרבותה מאשר האיום של שחרור האיסורים על היצרים המיניים וחזרה אל התשוקות הראשוניות. הדבר השני שהחברה פוחדת ממנו הוא האמנות”. פרויד גם טען שהעיסוק באמנות היא סובלימציה, ביטוי מעודן כאשר אין אפשרות להביא לידי ביטוי את האנרגיה המינית (ליבידו).

יש נטייה לראות התפתחות תרבותית כקדמה. התמימות הזאת מודגמת לנו יום יום, בראשית המאה ה-21, כשאנחנו, שגדלנו בסוף שנות ההתפתחות התרבותית המהירה (חיים על “כדור” הארץ…) עברנו כנראה את שיא המעלה בעקומה המעגלית הזו ומדרדרים עכשיו במורד הצד הנגדי. אם בשנות הששים – שמונים של המאה הקודמת הגענו לשיא, לאותו שחרור יצרים מדובר, הרי שאנחנו חווים עתה את “הרגרסיה”, התוצאה של אותם פחדים – והכיוון: יוזמות אין ספור להגבהת חומות האיסורים על שחרור היצרים המיניים ואולי אף על עצם ההכרה בקיומם. וכשאת מצטטת את פרויד, בהקשר לאמנות, הרי שתשובתי גם מתחברת לתשובה לשאלה הראשונה, כנ”ל: הרצון הזה לפרוץ (את כל החומות) – ובכל כלי הביטוי – האין הוא אותו אלמנט באמנות ממנו הם כה פוחדים?

באשר לסובלימציה? כן, בוודאי, אך – ולצערי – עדיין לא מצאתי באמנות את הפורקן האלטרנטיבי לאותו ליבידו. לפחות ככל הנוגע למצבים נקודתיים.

עד כמה הטקסט צריך להיות גלוי, לדעתך. אני באופן אישי אוהבת לקרוא שירה שמסקרנת אותי ומאתגרת אותי מבחינה קוגניטיבית – יש ממצאים שמצביעים שקריאה מסוג כזה, יותר מאתגרת ומושכת ונשמרת בזיכרון, יותר מקריאה גלויה, שנכתבת בשפה רזה והרעיון בה שטוח. (בגלל מבנים שכליים).

הנכון הוא שאיני אוהב לכבול את עצמי, נקודה. כך שגם בשירה לא הייתי רוצה לראות את עצמי כותב בהתאם לציפיות הקהל ממני (ואז עולה השאלה: איזה חתך של “הקהל” ומהו או מיהו “הקהל” – שלא לדבר על קהלים, כשנמהלת גם קונוטציה של כבוד או אי-כבוד בהידברות עמם).

אישית, יש שאני אוהב ללקט פה ושם מן הצדפים והקונכיות הפזורים על חולות שפת הים, בין הרטוב ליבש. ויש שאקח קונכייה אחת שבלולית ומיוחדת – אם בצבעיה ואם בעומק חידת מערותיה, אציג אותה מול האור (אולי שקופה היא?) או אעמיד אותה על שולחני ואמתין (אולי ייצא מי?)

אין ספק שהחידתיות היא המושכת יותר, אך לעתים, וכשאני סתם בטיול לאורך החוף…

אגי משעול אמרה פעם: “מי שנועד להיות משורר יודע את זה מגיל מאד צעיר ואפילו לפני שכתב משהו. זוהי תחושה פנימית מאד מובהקת. בעיקר מדובר בסוג של אאוטסיידריות.” היות ואתה מוכר יותר מתחום הקולנוע, האם ידעת מראש  שתעסוק באמנות כלשהי?  האם אינטליגנציה אמנותית היא בהכרח מכוונת לכוון מסוים, נניח קולנוע/שירה/משחק וכדומה ?

אגי משעול כנראה יודעת על מה היא מדברת. אבל, ולעניות דעתי, אני מאלו שאינם מאמינים בהכללות. ואיני רוצה להזכיר את אותם (שלהנחתי הם הרוב המכריע) שעד לסוף ימיהם לא יודעים מה או מי הם באמת, או למה נועדו…

באשר אלי, יש כאן התמודדות מאוד מעניינת עם הרעיון שהעלתה אגי משעול – שכאמור נראה טוב כשלעצמו, אך… ואולי סיפור קטן:

לקראת 29.11.48, שנה להכרזת החלוקה, קיבלנו שיעורי בית מהמורה למוסיקה, לכתוב שיר לכבוד האירוע. הח”מ בא הביתה (כיתה ג’) בדילמה: איך כותבים שיר? מה זה שיר – מילים? מוסיקה?

שאלתי את אמי, את אבי… ומה באמת כבר יכלו לומר לי? אמרו תנסה. תנסה מילים, אולי חרוזים, תנסה לשיר את זה…

לקראת השיעור הבא הגעתי לכיתה עם שיר כתוב ומולחן (תוכלי למצאו באתר “זמרשת” תחת שמי, או כשמו: “תחי המדינה”).

בילדותי רציתי (ראי בספרי הראשון “המלחמות הקטנות שלי”) רק דבר אחד: להיות חייל בצה”ל ולמות בגבורה למען המולדת. אם היית מדברת אתי על אמנות הייתי אומר לך שאני אוהב לצייר, לשיר, להיעלם בתערוכה… אבל רוצה משהו בתחום האמנות? אבל זה הרי לא היה מקדם אותי כהוא זה לקראת המוות ההרואי עליו חלמתי…

וגם לקולנוע הגעתי בתחילה, במקרה (למרות…) ומשהגעתי הייתי הראשון בארץ שמצא את עצמו כובל את עצמו לאסטרטגיה של סרטים אמנותיים – art cinema שבגלל ויכוחים פומביים עם אורי זוהר וחבריו, ירדתי מהגדרת הסרטים “אמנותיים” והמצאתי את המונח: “קולנוע לסרטי איכות” השגור עד היום ואין דומה לו בעולם.

יש להניח שאינטליגנציה אמנותית היא כמו אותו נהר תת קרקעי המבקש לפרוץ מתישהו והיכן שהוא. יש נהרו שכאלה שלעולם לא יגיעו… ומאורעות החיים מזמנים לנו כל כך הרבה סיבות לכך… אשריי וטוב לי, שבכל זאת הגעתי לכך.

ספרך “ציפור באולם ההמתנה”  נדמה כמסע פנימי, העיסוק בחיים ומוות הנשזרים זה בזה, חוּצָה ופנימה, אבל מידי פעם מבחינים בכאב האישי המלווה את השירים. למשל השיר: “מגרד עצמי לדעת” בעמ’ 80, ממחיש זאת היטב, כמו גם בשיר “תיבת הנגינה” בעמ’ 85.

הכאב, הכישלון, המחלה, הנכות, המוות – הם הרי מהגדרות החיים, לא כן? יש שהם הם הצובעים את צבע יומי. הדבר היחיד שחשוב לי במקרים האלה הוא שלא להעמידם על סקאלה – ועל כך כתבתי בשירי “הכאב”. אין דבר כזה: “הכאב שלי גדול משלך”, מבחינתי כל כאב, של כל אחד ואחת הוא “הכי”, והכאב הקשה ביותר הוא הכאב ממנו את / אתה סובל/ת עתה.

היום נמכרים/נקנים  מעט מאד ספרים, וספרי שירה בכללם, האם עובדה אין בכוחה להרפות את ידי הכותבים?

…אם הדחף הוא כגודל הצונאמי?

ואם נחשוב מאתיים, שלוש מאות ויותר שנים לאחור: האם ציפה הכותב להתעשר בכתיבתו? הרי קהל יודעי קרוא היה כה קטן… בטל בששים, גם אם נשווה למיעוט ההולך ומצטמצם של קהל קוראי המילה הטובה (ספרות? שירה?)

לסיום, האם אתה מאמין שיכול להתרחש שינוי בתחום השירה, כפי שהתרחש בתחילת המאה, ובשירת דור המדינה, האם יש סיכוי לשינוי משמעותי ומטלטל, כפי שעברה השירה העברית לפני חמישים שנה.

קטונתי.

ומצד שני , ובכך פתחתי, החיים מתפתחים במעגלי חיים, עקומה העולה בתקופה אחת ויורדת באחרת. היום למעלה, מחר למטה. יש הרבה ניוון בשהייה ארוכה מדי “למעלה”.

בעבר היה מה שנקרא “משורר החצר”, סמוך על שולחן נדיב כלשהו. ואילו בימינו – תופעת המשורר “כמותג” טלוויזיה,  האם היא טובה לכתיבה? רעה? מימיי לא ראיתי עצמי סמוך על שולחן של אחר, מכאן שיתכן שהרצון לעמוד על רגליי שלי הוא שמנע ממני את העוז לקפוץ מוקדם יותר למים ולכתוב, או לפרסם את שכתבתי.

ולסיכום: אני מאמין בכוחה של ההיסטוריה, שבמקרה זה אומרת: היצירה תבוא מתוך המצוקה. יהיו שיאים חדשים, אחרים ובשפה יומיומית: מדהימים.

ולוואי ונלמד צבעים חדשים, קומפוזיציות – עולם חדש, והלוואי ויותר טוב…

עוד מהבלוג של tsipi-artsi

איקטוס

    איקטוס סיפורם של אזרח רומאי ועבד יהודי תחת שלטון האימפריה הרומית      מאת אלי אבידר   עורכת: עדנה שבתאי    הוצאת פראג; 339 עמ'; 79 ₪ ******   מאבקי כוח, תאוות שלטון, הפוליטיקה והפילוסופיה של האימפריה הרומית – הם הרקע...

תגובות

פורסם לפני 3 years

ספר שירה חדש: אהיה לי האזמל

  ספר שירה חדש: אהיה לי האזמל   מאת: שירי עובד   הוצאת פרדס     ** בּוּשׁוׂתַי וְאוׂרוׂתַי קְטַנִּים כִּגְדוׂלִים גְּלוּיִים מַחְלִיקָה אוׂתָם בַּעֲדִינוּת, עַל עוׂרִי הַפְּנִימִי הֶהָפוּךְ. (עמ'...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

מי מנקה את תקרת הזכוכית ?

מי מנקה את תקרת הזכוכית? מאת: אורלי לוק הוצאת צמרת * * * * ** (255 עמודים, 88 ₪) אורלי לוק השתתפה בעונה הראשונה של תכנית הריאליטי "אמא מחליפה" ב"קשת", בערוץ 2. התוכנית והחיים עצמם מתוארים בחן ובהומור בספרה...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה