הבלוג של מיטל

boobonet13

עדכונים:

פוסטים: 5

החל מפברואר 2016

זה התחיל בהתקף חרדה.

לא שלי בכלל. של אדם. בעלי לעתיד.

חברת בניית האתרים שלו קרסה ואבא שלו נחלץ לעזרה, להסביר ללקוחות שהיזם הצעיר וההמבטיח מרותק למיטה והפרוייקט שלהם לא יהיה מוכן בזמן. אם בכלל.

״אדם לא מתפקד״.

הפסיכיאטר רשם ציפרלקס והסביר שהאפקט של הכדור לא יורגש בשבועות הראשונים, שחלפו להם באיטיות מורטת עצבים, בלי שום שיפור באופק. הבחור משותק. הבחור שאהבתי מאז גיל 17, שהערצתי, שהוביל אותנו בעקשנות ותעוזה אל עבר החלומות השאפתניים שלנו, הוא עכשיו צל של עצמו, אפילו זה בקושי.

אני יוצאת לעבודה בבוקר ורואה את המבט של אדם עוקב אחרי, כמו כלבלב עם חרדת נטישה, לפעמים עם דמעות, ויודעת שאני חייבת לעזוב אותו כי מישהו צריך לשלם את שכר הדירה. משאירה אותו על המזרון שזרוק בפינת חצי החדר הפנימי בדירת החדר-וחצי השכורה בבן יהודה, לפעמים מחזיק את החזה עם מבט של כאב, מזכירה לעצמי שזה התקף חרדה ולא התקף לב, ונוסעת למשרד בעזריאלי. בוכה באוטובוס.

חוזרת ב-18:00 למצוא אותו באותו המקום, באותה התנוחה, מסרב אפילו לצאת לשאוף אוויר. מפוחד מהעולם, מבוהל.

…איך נצא מזה?

הלקוחות על הגדר, דופקים בעצמה גוברת על דלת דמיונית שאבא של אדם מחזיק מלקרוס פנימה ולשחרר עלינו את הכעס שלהם.

הכסף בחשבון הבנק הולך ונעלם במהירות.

מילא. ניכנס קצת למינוס, לא סוף העולם.

אבל התהום שאני רואה מולי הולכת ומתקרבת ומתגלה כגדולה ועמוקה יותר משהיה נראה קודם. אדם לא מראה סימני התאוששות. כמה זמן אצטרך להחזיק אותנו על משכורת של מזכירה?

מתי הוא יוכל לקום מהמיטה? ומה לעזאזל הוא יוכל לעשות כדי לעזור לפרנס אותנו? איך הוא יקים עסק חדש אחרי הריב עם השותף הקודם והלקוחות הזועמים?

על עבודה לא בנינו, ידעתי את זה מהיום הראשון איתו, אדם לא מסוגל להחזיק עבודה יותר מכמה חודשים, ועכשיו לראשונה, הפסיכולוגית והפסיכיאטר התחילו לספק הסברים לתופעה הזו, ולתת שמות: הפרעת חרדה, הפרעת קשב קשה, דכאון, וחרדה חברתית, משולבים באופי מופנם – שבהגדרה מתרוקן מאנרגיה בכל אינטראקציה אנושית. לא פלא שהוא לא עומד במשימות שלו וחי בפחד מתמיד מההשלכות, מפיטורים, מכעס של לקוחות.

לא פלא שהוא לא מסוגל להחזיק יותר משעתיים במשרד הומה.

אבל זה לא הזמן להתחפר במה שאין…

מה עושים? זה הזמן לפתרונות.

אבל פותר-הבעיות הפרטי שלי, שבימים כתיקונם אני צריכה להזכיר לו ש״בנות לא רוצות שתפתרו לנו בעיות, רק שתקשיבו…״ פתאום הפך למאזין פאסיבי. אני מעריכה פתאום את יכולת פתרון הבעיות שהיתה לו ואינה, מתגעגעת למח הגברי שרק רוצה לתקן כל דבר.

מרגישה שאני עוד שנייה נשברת. הנה עוד רגע זה מגיע.

נקודת העל חזור. לא יכולה יותר. עוד טיפה אשתגע.

ואז…

זה מגיע.

וזה… טוב…?

השבירה מגיעה, אבל היא עושה לי ״סנאפ!״ במח. משנה משהו בחיווט. חשבתי שאשתגע, אבל רגע השבר הביא איתו רגע של בהירות נדירה. כמו כדור NZT או 10 כדורי ריטלין באחד, אני מסוגלת לטייל בתוך הזכרונות שלי כמו בספרייה. לשחזר שיחות, לשלוף רעיונות, לדפדף בהם.

אני שולפת את הפרוייקט הצדדי שאדם כל-כך האמין בו, רעיון מוזר אך פשוט להפליא שבבסיסו אמור לייצר המון כסף (כמו כל הרעיונות של אדם). ״למה שלא נלך על זה?״ אני אומרת לו ערב אחד לפני השינה.

״את לא מבינה״.

אני ממתינה להסבר סבלנות. מופתעת מהיכולת להכיל את הייאוש שלו.

״בעסק בניית האתרים השקענו 50% מהזמן שלנו בלקוחות שנועדו לפרנס אותנו״ הוא מסביר לי, ״ואת יתרת ה-50% מהזמן – בפרוייקטים שנועדו לגרום לנו להתעשר. עד היום השקענו ביותר מ-80 רעיונות. כולם בלי יוצא מן הכלל נכשלו״.

״אז מה?״

״אז הסיכוי שדווקא הרעיון הזה – שאף אחד אחר לא האמין בו חוץ ממני – יעבוד, הוא אפסי… במיוחד עכשיו כשאני מושבת ולא מצליח להביא את עצמי לעבוד יותר משעה ביום״.

אבל זה מה יש, אני חושבת לעצמי.

״אני הולכת לעשות את זה״.

״תעשי מה שאת רוצה״. הוא מסתובב עם הגב אליי ונרדם.

בימים הקרובים אני חוזרת מהעבודה ברוח קרב. גמורה ממלחמות פוליטיקה משרדית, משימות מונוטוניות ודרישות הזויות (למה כולם מרגישים בנח לבקש מהמזכירה הכל? אני לא המזכירה שלך אני המזכירה של הבוס), אבל עייפה יותר מצפייה חסרת מעש בתהום המתקרבת ובקופה המתרוקנת. אני מגיעה הביתה ומתיישבת על הלפטופ. מרגישה כאילו הפנים שלי מרוחות בצבעי קרב.

מלחמה מתחילה בתוכי.

חלק בי רוצה ללכת למיטה, לאדם, להתפרק, להתרפק, להתפנק בפוך, ולהשאיר את היום הקשה מאחורי, להרגיש בבית.

חלק בי רוצה להיות הבת זוג התומכת והאוהבת שאדם צריך עכשיו יותר מתמיד כדי להתאושש.

חלק בי רוצה לאכול.

אבל אני משתיקה את כולם, ומאבדת את עצמי במסך המחשב האיטי להחריד. מזכירה לעצמי שאנחנו במלחמה.

ואז זה מגיע. הקיר.

אני נזכרת שאני מנסה להוציא לפועל פרוייקט שלא הוכשרתי אליו. בתחום שאני לא מכירה. שנהגה ע״י בעלי המוכשר, שיודע הכל, שמתכנת, שמעצב, שמבין. מה לעזאזל אני עושה ולמה נראה לי שאני מסוגלת?

אבל התהום שם, מסתכלת עליי בחזרה במבט מאיים, מזכירה לי כמה רע העתיד צפוי להיות אם אדם לא מתאושש בקרוב. אני אוזרת אומץ. לא יודעת מאיפה. ממשיכה.

הפרוייקט דורש ממני לבנות עמוד. אני מבקשת מאדם שיסביר לי איך עושים את זה. הוא משתגע כשאני לא מבינה ומאבד את הסבלנות. אבל כמה מילות מפתח שהוא זרק מספיקות לי, אני מתחילה לחרוש את גוגל. ״איך עושים עמוד HTML?״ ״איך עושים לנדינג פייג׳?״.

מוצאת אתר חדש שמאפשר לעשות את זה בלי ידע מוקדם, ובחינם.

אני מתפוצצת מגאווה.

רצה לחדר לספר לאדם, להראות לו את עמוד האינטרנט הראשון שלי. לראשונה בחודשיים האחרונים אני ראה ניצוץ בעיניים שלו. הוא גאה בי. החזה שלו לראשונה מרגיש תחושה אחרת מכאב חד.

זה מספיק להיום. אני נשברת, ומרשה לעצמי לישון שינה אמיתית, לראשונה מזה מי יודע כמה זמן. למחרת באוטובוס אני לא בוכה. הברכיים שלי קופצות. אני לא יכולה לחכות שהיום יסתיים, להגיע הביתה ולהמשיך עם העמוד שלי.

העמוד שלי.

שעשיתי אני. ששייך לי.

החודשים הקרובים טסים מהר ולאט בו-זמנית. השעות בעבודה מתארכות ומרגישות איטיות יותר ויותר ככל שאני מתקדמת. הזמן בבית מרגיש לא מספיק, עם שילוב של עייפות ממגנטת, ומכשולים חדשים יום-יומיים שבימים כתיקונם הייתי מפרשת כהוכחה לזה שאני לא מסוגלת, שהפרוייקט גדול עליי.

וריבים.

אדם נקרע בין הגאווה והתקווה שמגיעים עם ה״תחביב״ החדש שלי, והרצון לתמוך במה שאולי יציל אותנו (ואם לא, הוא עדיין הדבר החיובי הראשון בחיינו מזה חודשים), לבין הצורך בתשומת לב, ורגשות האשמה שמתלווים בכל פעם שהוא רב איתי כי נשארתי על המחשב במקום עד מאוחר במקום להיות איתו.

אבל הפירות מתחילים להגיע.

הפרוייקט מתרומם. מתחיל לייצר כסף. בקושי 1% מההכנסה החודשים שלנו, אבל מבחינתנו זה הרבה מעבר לזה. כל שקל (ולא היו הרבה כאלה) הוא הוכחה. סימן דרך. כל שקל מכפיל את התקווה שלנו, את המוטיבציה, קונה לנו עוד זמן, גם אם זה דקות בלבד, עד התהום שכבר לא נראית בלתי נמנעת כמו מקודם.

זה מעיר את אדם.

מעורר בו את היזם, היוצר… זה שבו התאהבתי בגיל 17.

הזוגיות שלנו מתעוררת. השיחות כבר לא מתעכבות על לנתח מה קרה ועל הכשלונות ומה יהיה ואיך נשרוד.

אנחנו עושים טיולים בעיר כשאני חוזרת מהעבודה, הולכים לאיבוד בתל-אביב – ובשיחות שלנו – על רעיונות, אסטרטגיות, תכניות… ואני חוזרת מהם הבעיה טעונה במשימות שאני לא יכולה לחכות להוציא לפועל – לראשונה יודעת באמת מה לעשות – ואיך – מתיישבת מול המחשב בשעות מוזרות כמו 23:00 ומגלה שחצי שעה הופכת לאפקטיבית פי עשר עם ההכוונה שלו.

התוצאות לא מאחרות לבוא.

אנחנו נשאבים למעגל קסמים.

התוצאות המשתפרות מחזקות את אדם, מרחיקות את הכאבים בחזה ומעמעמות את החרדה, גם אם זמנית. הן מטעינות אותי באנרגיה אחרי ימי עבודה מתישים – וגורמים לנו לייצר עוד תוצאות. להושיב את הישבנים מול המסך עוד שעה במקום לפרוש למזרון-מיטה שלנו ולפרק ״חברים״ לפני השינה.

הסכומים עדיין זניחים, אבל מוכפלים מידי פעם, ומאששים שאנחנו בכיוון הנכון, מה שמזריק לנו מיד מוטיבציה נוספת לוריד, כח חדש, תקווה חדשה, שמחזירים אותנו שוב לטיולי אסטרטגיה, ושוב את הישבנים למחשב – ליישם.

יש עליות וירידות, ימים מתסכלים, ימים שבהם הכל נראה אבוד… אבל המערבולת סופחת אותנו למעלה. כמו הוריקן שלוקח את טוטו ודורותי לארץ עוץ, רק שאנחנו לא רוצים לחזור הביתה, אחורה, אין לאן.

לסיפור הזה יש סוף טוב. מידי.

התקופה הזו נראתה אז כמו סיוט, אבל היום, אפילו תוך כדי כתיבה, המח שלי עוטף הכל בפילטר נוסטלגיה חמים ונעים, והופך אותה לרומנטית. אני יכולה להרשות לעצמי כי כמעט 10 שנים אחרי, אני יודע שהמשבר הזה הוביל לכל דבר טוב שקרה אחר-כך. לסיפור אגדה שכל מי ששמע אותו סירב להאמין לו, ובהגיון מוחלט.

אני כותבת מהזכרון. אני בטוחה ששיניתי כמה עובדות לפה או לשם, זכרתי את ציר הזמן לא נכון פעם או פעמיים, ואני מודה שלפחות במשפט הרשיתי לעצמי אי דיוק למטרות דרמטיות (אתקן את זה עכשיו, זה הבכי באוטובוס שמשתמע מהכתיבה כאילו היה כל יום).

אבל אני כותבת כי אני מסתכלת היום החוצה מדירת הפאר שלנו על החלונות הכתומים בתל-אביב ותוהה כמה זוגות כלואים במצב כזה עכשיו, ואם ישדרך שאוכל לספר להם שיום אחד הם יסתכלו אחורה ויזכרו את התקופה הזו כרומנטית.

אני כותבת כי אני יודעת שכמה דברים קטנים ולא שגרתיים שאדם ואני עשינו עשו את ההבדל בין לשרוד את התקופה הזו, בין לצאת ממנה, לבין מה שקרה בפועל – סחרור מטורף ומהיר הלאה, לחיים בלתי-רגילים של הגשמת חלומות וחופש נדיר. והרבה כסף. כסף שלא חלמנו שיהיה לנו, בלי חוטים.

אני כותבת כי קל להסחף לייאוש, כי העולם סביבנו כל-כך ציני וקר שכשאנחנו למטה קל להאמין שאין סיכוי.

אני כותבת כי בתקופות האלה שהעולם קר מידי כדי לתת לנו תקווה אנחנו מחפשים אותה במשפחה וחברים, שמרצון להגן עלינו מגוננים עלינו מפני החלומות שלנו, שנראים כמו סיכונים,

ואני כותבת כי אפילו האדם שבגיל 17 לקח אותי והכריח אותי לחשוב מה אני רוצה באמת וללכת להשיג את זה, האדם שהכי אהבתי ושאהב אותי באופן שהחלומות שלי היו לא פחות חשובים לו משל עצמו – היה מסוגל ברגע של חולשה לכבות לי את האור כשניסיתי להציל את שנינו מהייאוש.

אני כותבת כדי להגיד לך שאני לא יודעת מאיפה הכח הגיע אליי בימים האלה, אבל ההבדל בין תהום לבין פסגות היה לא לשחרר ממנו.

אני לא יודעת אם אני יכולה להעניק לך את הכח הזה, אבל אני יכולה לנסות, ואני יכולה לחלוק איתך את כל הפרטים הקטנים שהחסרתי פה כדי לא להרוס את הרומנטיקה והנוסטלגיה בסיפור,

אדם, מאז יצר סדרה קצרה מצויירת (סוג-של) שמספרת את הסיפור מנקודת המבט שלו, והכניס את כל הפרטים הקטנים של מה עשינו, מה החשיבה שהוציאה אותנו מהסיפור הזה, ומה הדברים שהכניסו לנו את הכסף וכמה. רמת הדיוק שלו מעוררת פליאה, אני חייבת להודות, והדרך שבה הוא הופך את המסקנות לתבנית שקל לקחת ולהשליך על הבעיות שלך ולתקן אותן פשוט מעורר הערצה.

פעם בשנה הוא משחרר שוב את הסדרה הזו לזמן מוגבל כדי לתת לעוד אנשים הזדמנות להציץ לחלק הכי כואב בחיינו בתקווה שעוד אנשים יוכלו להפיק לקחים, ללמוד ולצמוח כמו שצמחנו.

אני כותבת את זה כי אני מאמינה שזו חובת צפייה, ושהתועלת שאפשר להפיק מזה אם חסר לך כסף, חופש, בריאות או אנרגיה ומוטיבציה לשפר את החיים או לצאת מבור… היא עצומה. הנה הסדרה פה לזמן מוגבל.

כתבתי את הפוסט הזה מהלב וכתבתי אותו כדי לעזור לך, אבל כדי שפי וליבי יהיו שווים ושנהיה באותו ראש חשוב לי לציין שהפוסט הזה מקדם את סדרת הרשת של אדם, שבסופו של דבר – ואמיתית ומרגשת ככל שהיא בכנות הנדירה שלה – היא נועדה להיות חלק מאסטרטגיית שיווק של תכניות הכשרה של אדם (אף שאין כל מחוייבות ואני מאמינה שיש ערך עצום להפיק מצפייה בסדרה גם מבלי לרכוש שום דבר).

 

עוד מהבלוג של מיטל

תצוגה מקדימה

״זה כמו שנתיים חופשת לידה״: הישראליות גילו את הכסף באינטרנט

בתי הקפה של ת״א מתמלאים בדור חדש שלם של ״יזמיות אינטרנט״ עם לפטופ ועגלת ״בוגבו״ אפנתית, שהפכו את חופשת הלידה לחופש תמידי באמצעות ״בחופשת הלידה שלי עשיתי יותר כסף מבעלי״ מספרת שירלי, בת 27 מאיזורי חן בצפון תל-אביב....

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

שלום עולם!

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!...

תגובות

פורסם לפני 3 years

״זה כמו שנתיים חופשת לידה״: הישראליות גילו את הכסף באינטרנט

בתי הקפה של ת״א מתמלאים בדור חדש שלם של ״יזמיות אינטרנט״ עם לפטופ ועגלת ״בוגבו״ אפנתית, שהפכו את חופשת הלידה לחופש תמידי באמצעות האינטרנט ״בחופשת הלידה שלי עשיתי יותר כסף מבעלי״ מספרת שירלי, בת 27 מאיזורי חן בצפון...

תגובות

פורסם לפני 1 year

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה