חדר משלי

הדרה הייתה כאן מאז ומתמיד, טבועה בחיינו ומלווה אותנו, הנשים, בכל מקום. אנחנו יודעות את זה, זה רק כל יתר העולם שגילה את זה פתאום. אני נלחמת את המלחמה האישית שלי בה כבר שנים.

בחורה עם מחשב נייד

בימים אלה אני עסוקה בין היתר בעיצוב הסטודיו שלי. זה חדר קטן בבית שלנו עם חלון שמשקיף לים, ששימש עד היום כמחסן . בעוד בערך שבועיים הוא יהיה המקום שלי, הסטודיו שתמיד חלמתי עליו, עם שולחן עץ גדול לשרטוט ויצירה, מכונת תפירה, כן ציור, מדפים עמוסים בספרי העיצוב והאומנות שלי, בצבעים ובחומרי יצירה, ולוח השראה גדול יהיה תלוי מעל השולחן שלי.   ההחלטה "להשתלט " על המרחב הזה לא הייתה מובנת מאליה.כבר שנתיים שאני עובדת מהבית ונודדת עם הלפטופ ממקום למקום, מסננת את קולות הילדים ואת מראה הררי הכביסה והצעצועים המפוזרים בכל מקום, בכח הרצון בלבד. המחשבה הראשונה הייתה כמובן שהחדר ישמש את הבת הצעירה שלנו, או כחדר משחקים ואירוח.גם כשמדי פעם עלתה בי מחשבה שהחדר הזה ישמש אותי, היא ירדה מן הפרק מהר מאוד. כי יש דברים חשובים יותר , וזה קצת מוגזם שאני אתפוס מקום יקר,והרי ואני כבר אסתדר, כמו שאני מסתדרת תמיד. לקח לי הרבה זמן להגיד לעצמי ואחר כך לבן הזוג שלי : "אני צריכה מקום לעצמי, לעבוד בו, ליצור בו, בשקט, בריכוז, כמו שמקום עבודה צריך להיות ".

זה אירוע קטן , מהחיים הפרטיים שלי.אבל זה גם סיפור חייהן של נשים רבות במעגלים הקרובים והרחוקים שלי . הסיפור של כולנו בעצם , שצריכות להילחם על המקום שלנו ולא רק באוטובוס.

כשמקשיבים לקולות בתקשורת נדמה שההדרה קיימת רק במקומות אחרים, שם רחוק מאיתנו, אצל החרדים. אבל כבר שנים שאני יודעת עליה, על ההדרה. אני וחברותיי נוהגות לדבר עליה לא מעט בשיחות בית הקפה שלנו. לא בשמה המפורש , אלא בכל מיני וריאציות ,כל אחת בגירסה האישית שלה. חברותי נשים חכמות, מוכשרות, משכילות .. ומודרות. כולנו מרגישות אותה, את ההדרה ,אך היא נובעת ממקום ראשוני ועמוק כל כך שמרגיש כמעט "טבעי". נחבטות ונחבלות ממנה מדי יום ועוברות לידה בשקט , מונחות על ידי קול פנימי שטבוע בנו, שמובנה בנו חברתית. זה הקול שאומר לוותר למען האחרים, להיות האחרונות בתור, לוותר על החלומות שלנו או לשים אותם בצד עד שיגדלו הילדים. לרובנו נדרשות שנים רבות להבין זאת ,להביע את הקול האמיתי שלנו  ולבחור את הבחירות שטובות לנו, לעמוד על הזכויות שלנו.