יהלי אדמתי: אם לא נשב סביב שולחן קבלת ההחלטות, נפסיד

העשור הקרוב עשוי להיות פנטסטי לנשים: תוחלת ואיכות החיים יעלו, והתקדמויות טכנולוגיות יאפשרו לנו חיים טובים יותר. אך כל זה בסכנה אם לא נשב אל השולחן כאשר הדיון על עתידנו מתנהל

בחורה עם מחשב נייד

נניח שעומד בפניכן כן ציור ועליו בד מתוח, מוכן לשימוש, איזה עתיד תציירו עליו? באילו צבעים תשתמשו? אלו דמויות תככבנה בו? מה תהיה הדילמה? מה יקרה לאורך העלילה? נניח שאתן  עומדות  בגלריה ריקה שנסגרה רק למענכן ועל הקירות מערך נפרד של תמונות אשר מייצגות עתידים אפשריים? באילו תמונות תבחרנה? אלו סיפורים הן תספרנה? אלו רגשות הן תעוררנה?

ואלו תמונות לא תבחרנה? אלו סיפורים הן תספרנה ואלו רגשות הן תעוררנה?

אני יכולה להמשיך ולהמחיז מחזות שונים ואתן תמיד תהיינה הגיבורות. הדמויות המובילות את העלילה, אלו אשר מאפשרות לעולם שנולד להתפתח, ללכת קדימה, להרחיב לנו הצופים את ההבנה, להעניק לנו הנאה, לאפשר לנו חוויות חדשות, להעשיר את הראיה שלנו. אני רוצה לשתף אתכן בעתידים שעשויים להיות לנו הנשים בעשור הקרוב, בזכות ההתקדמויות הטכנולוגיות אשר מתרחשות כבר עתה – עשור אשר יכול להיות מאופיין בזה שסוף סוף נשים תיהננה מחיים ממושכים, כאשר גילאי  70, 80 ועם הזמן 90 יהיו למעשה "ה-60 החדש" מבחינת אנרגיה ומראה. עשור שבו נשים תוכלנה ללדת בבטחה ילדים בריאים גם בגילאים מבוגרים וללא חרדות קשות לאורך ההיריון. עשור שבו לראשונה, גם אם לא יתאפשר לנו או שנבחר לא להרות בעצמנו, עדין  נוכל ליהנות מילד בריא שיכלול את המטען הגנטי שלנו באמצעות רחם מלאכותי אשר יאפשר התפתחות מיטבית של הילד.

אישה אל האופק צילום  Robby Fontanesi

עשור שבו פערי השכר בין גברים לנשים יתחילו להיסגר באופן ברור, ומעבר לכך נראה את תקרת הזכוכית נעלמת ומשאירה מאחוריה שביל ברור עבור אלו מביננו שתרצינה ליהנות מעמדות בכירות במשק. עשור שבו יעמדו לרשותנו פתרונות בעולם הקוסמטיקה שיאפשרו לכל אחת מאיתנו, ולא רק למרובות הנכסים, ליהנות ממראה צעיר. עשור שבו גיל המעבר עתיד להיות פחות משמעותי, עם תופעות לוואי פחות משמעותיות ואפילו יש המתארים עתיד שבו השלב הזה בחיים יתמוסס כמו בעיות פיזיות אחרות שחווינו בעבר.

אבל הבחירה בעתידים הללו, היא בידינו.

מעבר לעתיד שלנו כנשים, קיים העתיד של כולנו. מבלי שהוצגו התמונות של כל אחת מאיתנו, על הקנבסים המציאותיים ואלו הדמיוניים. אני בטוחה, שבכולם יש הרבה שמחה ועשייה ברוכה: יש שדות עמוסים בתבואה לצד טכנולוגיה מתקדמת, ילדים שלומדים ומתפתחים לצד קשישים שהזקנה שלהם רגועה ונינוחה, שיש מימד של שגשוג ושל התפתחות וגם – שכל החיילים שלנו חוזרים כולם הביתה, בשלום, ללא פגע .

שכן בסופו של דבר, החלומות שלנו, של כולנו, כוללים גם את התמונות הללו.

יהלי אדמתי (צילום: יח"צ)

ובכל זאת יש גם הבדלים, גם תמונות נוספות, גם בחירות לא פשוטות שצריך לקבל. אנחנו לפני צמתים מתפצלים שעלולים לקחת למקומות שהמצפן הפנימי שלנו אינו חי עמם בשלום, לקולות שאינם מתיישבים עם האמת הפנימית שלנו.

ואני יכולה לשמוע אתכן חושבות לעצמכן, לפחות חלקכן (חלק בקול, חלק בשקט) " ולמה בכלל זה חשוב? למה בכלל בעומס, ברעש, בקצב המהיר של החיים שלנו, יש לאקט הזה של ההצבעה בבחירות, עוד משמעות? במציאות שלא תמיד מכבדת אותנו, האזרחיות  הפשוטות, לא תמיד הבחירות המערכתיות מתיישבות עם המצפון האישי, ראיית העולם שלנו והתקוות והחלומות שלנו.

האם יש הצדקה להתמסרות לתהליך, לבחינה של המסרים, להאזנה למועמדים, לשיחה עם המקורבים, לדיונים הפנימיים, להתלבטות, לבחירה, לחרטה וחוזר חלילה? האם יש הצדקה לרגע הזה מול הקלפי כאשר תחושת האחריות ברורה וחודרת ועמה החשש שאולי הכל לשווא? האם כל זה באמת מוצדק? האם זה כדאי?

אין לי הרבה טיעונים. לא נאומים חוצבי להבות, לא אמירות שפר של משרטט ההיסטוריה הגלובלית. במקום זאת דווקא אצטט מילים של אישה צעירה, לוחמת לזכויות הנשים, עלא מורביט, שויתרה על חיים נוחים בקנדה וחזרה ללוב פעול לבניית עתיד טוב יותר לנשים הצעירות שם.

עלא היא לוחמת חרות שגדלה במשפחה עם אחד עשר ילדים ולמדה בדרך הקשה שחשוב להיות ליד השולחן כאשר מתנהל דיון ובפרט כזה אשר קשור אלייך או עשוי להשפיע עלייך, שכאשר לא הייתה ליד השולחן בעת הדיון, אז הדיון לא התנהל כפי שרצתה, שמה שרצתה שיאמר לא נאמר או לא נאמר באופן שהיא מסכימה עמו. או כפי שחזרה וציטטה את עצמה הצעירה: "כאשר לא הייתי ליד השולחן בארוחת הערב- תמיד הפסדתי", ולכן הקפידה תמיד להיות ליד השולחן.

המסר שלה הוא ברור, חד ונאמר בקול צלול, מלא תקווה וחמלה: כשתשמיעו את קולכם , תוכלו לטעון את הטיעונים שאתם מאמינים בהם ולוודא  שהם נשמעים, ובקול. לכן אני מרשה לעצמי, כנגד הקולות הפנימים והחיצוניים להזמין אותנו, את כולנו, להיות ליד השולחן כאשר הדיון מתנהל.

ניפגש בקלפי!

** הכותבת, יהלי אדמתי היא מנהלת יחידת החדשנות של מטריקס