אפשר גם אחרת, מגיעים לכן חיים מאושרים

עד היום, 30 שנה אחרי, אני זוכרת את המכה הראשונה. לא את הכאב, אלא את ההשפלה והבושה. אחר כך באה ההתנצלות ורציתי כל כך להאמין שזו מעידה חד פעמית

28/11/2018
ויצו קבלו עדכונים מויצו
  • RSS

**סיפורה האישי של יעל (שם בדוי)**

בגיל 34 פגשתי את האדם לו רציתי להינשא. גבר נאה, כריזמטי, אינטליגנטי, איש שיחה להפליא. אני הייתי בעלת עסק – עצמאית, בעלת דירה ורכב משלי.

תוך זמן קצר הקשר בינינו התהדק ואני הייתי בעננים, בן זוגי הקפיד לבלות איתי כמה שיותר והתעניין מאד בכל מעשי בכל שעה משעות היום. בני משפחתי ניסו לשכנעני שהקשר לא מתאים לי אך אני באמת ובתמים התאהבתי באדם ולא הקשבתי לאף אחד.

לאחר מספר חודשים נישאנו בחוג מצומצם ללא השתתפות בני המשפחה הקרובה שלי.

נסענו לירח דבש בצפון הארץ וביקרנו אצל חברים שלו, ביום השני הסתיים ירח הדבש בטענה שהוא צריך להיות במרכז הארץ שם התגוררנו.  בדרך מהצפון למרכז, שארכה כשעתיים, הוא טען כלפי שביישתי אותו שכן הסתכלתי ודיברתי בחופשיות עם אחד מבני המשפחה שביקרנו.

הטענה הייתה כל כך מופרכת שהייתי בטוחה שהוא צוחק ותגובתי הייתה בהתאם- צחוק, אלא שזה רק הגביר את כעסו ובמשך כל הנסיעה זה היה נושא השיחה היחיד כשאני מכחישה זאת מכל וכל.

כשנכנסנו הביתה הסתיים ירח הדבש בסטירה "מצלצלת" ובצעקות וכך במשך דקות ארוכות קיבלתי מכות וצעקות.

"עד היום אני זוכרת את המכה הראשונה" (צילום: שאטרסטוק / plantic)

עד היום, 30 שנה אחרי, אני זוכרת את המכה הראשונה, לא את הכאב, אלא את ההשפלה והבושה שהביאו את ה"הארה", "הודיתי" במעשה והבטחתי שלא אחזור על כך ומיד פסקו המכות.

אחרי זמן קצר גם באה ההתנצלות "לא יודע מה קרה לי מבטיח שזה לא יקרה שוב..." ואני שההתנהגות הזו הייתה כל כך רחוקה ממני כל כך רציתי להאמין שזו אכן מעידה חד פעמית, שהתרציתי ואכן מרגע זה התחילה תקופה נהדרת של התחשבות והבנה.

כחודשיים אחרי החתונה התברר לי שאני בהריון ומבחינתי זו הייתה התגשמות חלום. במשך כל תקופת ההריון בן זוגי נשא אותי על כפיים, היה קשוב לכל רצונותיי וצרכי ואני אט אט נשביתי שוב בקסמיו והאמנתי שמה שהיה כבר מאחורינו, אלא שלא לקחתי בחשבון את העובדה שהולדת בננו הבכור תגרום למשבר הבא.

כאם לילד בפעם הראשונה הייתי מרוכזת בבני ובצרכיו ו"מישהו" בבית כנראה הרגיש מוזנח וכדי לקחת את המקום המתאים לו שוב חטפתי מכות, ושוב התנצלות והבטחות שזה לא יקרה והפעם אני כבר עם ילד והחינוך ה"פולני" שלא מוציאים דברים החוצה ובוודאי לא מודים בטעויות נותן את אותותיו ואני מוותרת וכך ממשיכה בחיי, מנותקת מבני משפחתי, כי לטענתו הם רק מפריעים לנו בחיים, וכדי לקנות לי שקט אז שוב, אני מוותרת.

במשך 5 שנים ילדתי 4 ילדים שהיו כל עולמי.

תקופות ה"ירח דבש" הלכו והתקצרו והמכות והצעקות הלכו ותכפו. הרגשתי שוויתרתי ואיבדתי את עצמי לגמרי, אך מה שהיה לי הכי קשה הוא שהרגשתי שאני מאבדת את הילדים, שכן בגלל דרישותיו השונות לא היה לי את הזמן לבלות עם הילדים זמן איכות שלא לדבר על משפחה מורחבת וחברות.

גרנו בצפון הארץ ובשנת 1996 פרץ מבצע "ענבי זעם" ופינו את כל התושבים למרכז הארץ. אני התפניתי עם 4 הילדים למשפחה בקיסריה שביקשה לארח משפחות, בן זוגי נשאר בצפון ואז בפעם הראשונה מאז נישואי מצאתי עצמי פנויה לחשוב, לפנטז מה יהיה אילו... ולאחר 3 שבועות של אירוח, כשהסתיים המבצע חזרתי הביתה עם הילדים וידעתי שאני במערכת היחסים הזו לא נשארת!

נעזרתי באם המשפחה אצלה התארחתי ואיתה קשרתי קשרי חברות, סיפרתי לה את הקורה במשפחתנו ולאחר בירור הגענו לפגישה בויצו חיפה. אני זוכרת את הרגעים שבהם העו"סית בויצו הסבירה לי על "מעגל האלימות" ואני התפלאתי איך היא יודעת מה קורה אצלי בבית. כשהיא הציעה את פתרון המקלט לנשים מוכות תגובתי הראשונה הייתה – אני? מה פתאום, לא.

לאחר שיחה קצרה הבנתי שאכן זה הפתרון עבורינו.

"החלטתי להסתכל קדימה ולקחת אחריות על חיינו" (צילום: שאטרסטוק / lzf)

כשנסגרו מאחורי דלתות המקלט בפעם הראשונה והבנתי שאני במקום בטוח עם הילדים זו הייתה הפעם הראשונה שבכיתי מתוך הקלה.

התהליך במקלט אינו פשוט, אך עליך להיות במאה אחוז מחויבת אליו. צוות המקלט כולו עשה הכל כדי לאפשר לי ולילדים לעבור את התהליך שהוא תהליך של ריפוי בעיקרו אך כד בבד זה תהליך שאיפשר לי להבנות מחדש ולהתחיל להאמין בעצמי.

זמן קצר אחרי שהגעתי למקלט ומאחר ולא הייתי נתונה למלחמת הישרדות על חיי התפניתי לקבל החלטות לגבי ההמשך.

יכולתי לשבת ולבכות על מר גורלי- אם חד הורית עם 4 ילדים קטנים שצריכה לפרנס ולהיות עבורם אמא ואבא גם יחד אך החלטתי להסתכל קדימה ולקחת אחריות על חיינו.

לאחר 7 חודשים יצאנו מהמקלט לחיים עצמאיים. תוך זמן קצר הקמתי עסק עצמאי שאיפשר לי לבלות זמן רב עם הילדים. עבדתי קשה כל החיים וגידלתי את ילדיי לבד. במהלך כל השנים למדתי לטפוח לעצמי על השכם וליהנות מתוצאות חינוך הילדים והיום אני עובדת במשרה חלקית ונהנית מהילדים המדהימים שגדלו להיות חרוצים, מוצלחים ואוהבים.

 נשים יקרות, אפשר אחרת. מגיעים לכן חיים מאושרים.

 #שבוע_המאבק_באלימות_כלפי_נשים

#נקודת_יציאה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה