דרום תל אביב: כך נראים החיים לצד מבקשי המקלט

יעל חיפשה דירה במחיר שפוי וחיי קהילה ועברה לדרום תל אביב. איך נראית מקרוב "בעיית המסתננים" ולמה חוק המסתננים הוא לדעתה חוק מסוכן שלא יפתור את הבעיות האמיתיות?

14/12/2017
יעל שמר קבלו עדכונים מיעל
  • RSS

חיי קהילה במחיר שפוי בדרום תל אביב (צילום: צוות הגינה הרב תרבותית)

עברתי לגור בדרום תל אביב ב-2016, חיפשתי אלטרנטיבה לחיים בעיר, למגורים משותפים עם חברות ולבית מספיק גדול שאפשר לחיות בו. אני צעירה, סטודנטית, ובסך הכל מחפשת דירה במחיר שפוי וחיי קהילה אבל הרבה פעמים הרגשתי כפולשת למרחב שאין לי זכות להיות בו.

אחרי שעברתי לשכונת שפירא, חיפשתי מקום להתנדב בו וכך הפכתי לשותפה בהקמת מיזם קהילתי של חקלאות עירונית בנווה שאנן. רצינו להראות איך דרך גידול מזון אנשים מרקעים שונים יכולים להכיר, לדבר ולהפוך לקהילה. וכך קרה: לגינה, שהוקמה על גג ברחוב פיין הגיעו אנשים שהתעניינו בחקלאות עירונית וגרים בדרום תל אביב, באופן טבעי הגיעו גם מבקשי מקלט (מסתננים, כפי שהממשלה רואה אותם) ועובדים זרים חוקיים- מאריתראה, צ'אד, מאלי, חוף השנהב, וגאנה, שפעלו לצד תושבי דרום העיר. המרחב שנוצר בגינת גג הקהילתית אפשר מקום לכולם, הציג בפני תמונה אופטימית של דו קיום, אבל התמונה הנשקפת מחוץ לפרויקט, ברחובות השכונה היא שונה.

מצד אחד מראות של הזנחה, זיהום וריחות חריפים אל מול אנשים חלשים, מוחלשים והרבה חוסר צדק. ומצד שני, אנשים טובים וחמים בגילאים שונים, שרוצים להתקיים ולחיות - אלו הם מייסדי השכונה וילדיהם, אידאליסטים, סטודנטים, אמנים, מקומיים וגם הרבה מאוד מבקשי מקלט.

התמונה מעולם לא הייתה צבועה בשחור או לבן. לפחות לא בשטח. בשטח אין טובים ורעים, יש מרחב גיאוגרפי שחיים בו אנשים, מרחב שהוזנח באופן שיטתי על ידי עיריית תל אביב ומדינת ישראל. נווה שאנן היא שכונה ללא תשתיות, ללא איסוף זבל מסודר, עם זיהום אוויר, חולדות, רמת פשע גבוהה, סחר בסמים, זנות ועוד.

תמונה אופטימית של דו קיום (צילום: צוות הגינה הרב תרבותית)

מציאות החיים של המהגרים קשה: הם חסרי מעמד חוקי ואין להם אשרות עבודה, מה שהופך אותם טרף קל לניצול מצד מעסיקים. יש ביניהם הנושאים טראומות מהמדינות מהן ברחו או ממחנות העינויים בסיני.

קל לטעון שהמהגרים והמסתננים הם האחראים למצב הירוד בדרום תל אביב, אך המצב הוא לא חד משמעי.

בשנת 2010, נפתח תיק במשטרה לאחד מכל 15.9 מתושבי תל-אביב בממוצע. באותה שנה נפתח תיק לאחד מכל 84.7 מהגרים מאפריקה. כלומר: שיעור הפשיעה בקרב תושבי תל אביב היה גבוה פי 5 משיעור הפשיעה בקרב המהגרים. בשנת 2005, לפני גל ההגירה הגדול שהביא אלפי מהגרים מאפריקה לדרום תל אביב, מספר עבירות הרכוש ברובע מס' 8 בתל אביב, הכולל בתוכו את אזור התחנה המרכזית, נווה שאנן ושכונת שפירא (תת-רובע 81, 82) היה גבוה בכ-22% מזה שנרשם בשנת 2010.

כסטודנטית חיצונית וסקרנית מהר מאוד הבנתי שלא כדי להיכנס לפוליטיקה של הדברים, היום אני מבינה, שהכל פוליטי.

יש תחושה שאסור לדבר על נווה שאנן למי שלא גר שם וחווה את המצב.

אבל היום אני בוחרת לדבר. אני שמה את הדברים על השולחן ומבקשת להציג את נקודת מבטי, בהבנה שהיריעה קצרה מלהכיל ואגע רק במספר נקודות.

על רקע הגינה, נשקפת מציאות השכונה (צילום: צוות הגינה הרב תרבותית)

מדינת ישראל היא מדינה רב תרבותית המורכבת מאזרחים המגיעים מרקעים שונים. בעייני, המגוון שלנו כעם, מייחד אותנו.

מדינת ישראל גם חתומה על האמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951, שקובעת כי פליט הוא אדם שברח ממדינתו עקב הפרות חמורות ושיטתיות של זכויות האדם הבסיסיות שלו. הנחת היסוד של האמנה היא כי קיימת חובה מוסרית ומשפטית לתת מקלט בטוח לאדם כזה, החושש לשוב למדינתו, ואשר לגביו קיים חשש מבוסס כי אם יחזור, יאונה לו רע.

השבוע עבר בכנסת חוק המסתננים, המאשר למדינה לשלוח חזרה את מבקשי המקלט (שכל העולם מכיר בהם ככאלה, בעיקר מאריתראה וסודן). זאת בעוד שידוע שאלו אשר חוזרים לחלקים מסוימים ביבשת אפריקה חשופים לסחר בבני אדם, אלימות קשה וסכנת חיים.

נכון, מדינת ישראל לא יכולה לקלוט את כל הפליטים בעולם. נכון, אנחנו מדינה קטנה עם מספיק בעיות משלנו. בהינתן המצב לא עשינו מספיק בשביל להבין איך ישראל יכולה לקלוט אחוז מסוים של מבקשי מקלט באופן שמאפשר להם להפוך לחלק מהחברה.

יש שאומרים שרבים ממבקשי המקלט הם בכלל מהגרי עבודה. את זה צריך לבדוק, לצערנו המדינה מתעלמת מרוב בקשות המקלט שהיא מקבלת ומתוך 67,000 מבקשי המקלט שהגיעו ועברו במדינה רק 10 קיבלו מעמד של פליט.

כפעילה חברתית אני רואה כיצד חוסר במדיניות חברתית ותשתיות נכונות (מחסור בשטחים ציבוריים ופתוחים, מגורים, חינוך, ביוב, אכיפת חוק, פיתוח הדור הבא ועוד) מעמיקים את השסעים בחברה. השסעים האלה הנוכחים בכל מקום במדינה ומועצמים בדרום תל אביב.

חוק המסתננים הוא חוק עלוב ומסוכן שאינו בא לתקן עוול אלא גורם ליותר עוולות. אין בו זכר לערכים כמו חינוך לאהבת האחר, קבלת השונה והעצמת הנוכחות הרב תרבותית בחברה הישראלית.

 חייהם של תושבי דרום תל אביב לא בהכרח ישתפרו הודות לחוק  הזה, אלא אם יתחיל תהליך עמוק יותר של פיתוח תשתיות מתאימות לצורכי האוכלוסייה הקיימת. מהלך כזה חייב להיעשות תוך כדי שיח משותף עם האוכלוסייה הנוכחית.

החוק הזה גם לא יביא להצמחת הכלכלה הישראלית. אני חוששת שלאחר גירוש הפליטים תאשר המדינה לייבא עובדים זרים אחרים אשר נדרשים לעבודות שהישראלים מזמן מסרבים לבצע. ואז נווה שאנן ושאר השכונות החלשות תשכחנה.

גירוש המסתננים הוא רק פלסטר לפצע מדיני - אין מספיק השקעה בתשתיות עירוניות שמאפשרות רווחה הוגנת והתמודדות עם אתגרי העתיד הארציים והעולמיים.

 אני שואלת, האם גירוש 40,000 בני אדם שברחו ממדינתם הוא הפתרון הטוב ביותר?

מיליארד וחצי שקלים הושקעו בהקמת מתקן חולות שעכשיו ייסגר, האם הושקעו משאבים באינטגרציה של מבקשי המקלט בקהילה?

היכן האחריות הקולקטיבית והאמפתיה שלנו כעם שגם גורש ושחווה התעללות בגולה?.

מה האינטרס של ממשלת ישראל למצב את הפליטים כאויב משותף בחברה?

 הגירה ותזוזה של בני אדם היא תופעה אנושית משחר ההיסטוריה. הגירה מאתגרת את מדינות הלאום, את השיח על גבולות, את השיח על חומות ואת המבנה העתידי של מדינות. חוק המסתננים שעבר, הוא מראה לממשלה הנוכחית. במקום לפתור בעיות, מסלקים אותם החוצה. כדי שכולנו נוכל לחיות פה בכבוד, חשוב לדרוש מהמדינה לקחת אחריות על הפליטים, לקחת אחריות בביצוע הקמת תשתיות לשילוב פליטים בחברה הישראלית, ולהעצמת הרב תרבותיות דרך חינוך ואורח חיים.

יעל שמר, פעילה סביבתית ויזמית חברתית (אלבום פרטי)

** הכותבת היא פעילה סביבתית ויזמית חברתית




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה