נלחמתי והחזרתי לעצמי את שמחת החיים

יעל פריד מספרת על האתגרים, מהדמעות והמחשבות הקשות לאחר האבחון, דרך ההתקפים, המאבק להחזיר לעצמה את השליטה בגופה ועד להבנה כי אפשר לחיות לצד המחלה ואפילו להיות מאושרים

28/05/2018
בלוג אורח קבלו עדכונים מבלוג אורח
  • RSS

מאת: יעל פריד

כשהתסמינים למחלה שלי הופיעו לפני שמונה שנים, לא ידעו להסביר לי מה גורם להם. גופי בגד בי, הרגשתי שאני מתקשה לשאת את משקלו. הרגשתי חלשה, וידעתי שמשהו מתחולל בי. בדיוק אז הייתי בתחילתו של מסע חדש, אז עוד עבדתי כמורה בחינוך המיוחד ובדיוק חזרתי לספל הלימודים. באחד הבקרים, בדרכי ללימודים, הרגשתי שמשהו לא בסדר. לפתע העלייה לאוטובוס וההליכה לקמפוס נעשו קשים מדי. אבל באותו הזמן כל מי שניסה לאבחן את התסמינים טען שמדובר בכלל בבעיית משקל, ושכל שעלי לעשות הוא להפחית כמה קילוגרמים.

באחד הימים התמוטטתי בבית. ילדיי חזרו הביתה ומצאו אותי על הרצפה. החשד הראשון של רופאת המשפחה היה פיברומיאלגיה ונשלחתי לבית החולים לבצע בדיקות נוספות. אך גם שם, לאחר שעות המתנה ארוכות, כשכבר הגענו לכמעט סופה של משמרת הלילה בעודי ישובה על כיסא גלגלים, שוב טענו הרופאים כי הכול עניין של כושר ותזונה, הם שיסיעו לי להתחזק. למזלי, החלטתי לעמוד על שלי והתעקשתי להיבדק עוד, ואכן בדיקות הדם, בדיקת ה-MRI והדיקור המותני מצאו מה באמת יש לי.  כפי שחשדתי זה לא היה קשור כלל לשמירה על כושר או לאף קילוגרם עודף, למחלה שאחראית לכל התחושות הקשות יש שם והיא אינה פשוטה כלל - חליתי בטרשת נפוצה.

"באחד הימים התמוטטתי בבית, ילדיי חזרו הביתה ומצאו אותי על הרצפה" (אלבום פרטי)

טרשת נפוצה היא מחלה נוירולוגית אוטואימונית, כלומר מחלה שבה הגוף תוקף את עצמו. אצל חולי טרשת נפוצה הגוף מזהה את המיאלין, חומר שתפקידו לשמור על ההולכה העצבית של המוח, כגוף זר. כשחיפשתי מידע אודות המחלה חשכו עיני, לא יכולתי להפסיק לבכות. טרשת נפוצה היא לא מחלה שאפשר להחלים ממנה ונראה שמצפים לי עוד התקפים קשים שישפיעו על תפקודם של אברי הגוף השונים - הזרועות, הרגליים, העיניים, עמוד השגרה והמוח.

וההתקפים הגיעו והלכו לאורך השנים שוב ושוב, השנים הראשונות היו קשות במיוחד והייתי מרותקת לכיסא הגלגלים. הייתי משותקת בפלג גופי התחתון, חסרת תחושה מהחזה ועד הבהונות, אפילו לשירותים לא יכולתי לגשת בעצמי ונאלצתי להיעזר בחיתולים. הייתי בתחילת שנות ה-40 לחיי, מתי שהחיים אמורים בכלל להתחיל, אך גופי היה כשל גוף של אישה זקנה. אחרי כל התקף קשה נאלצתי ללמוד מחדש את דרכי לעצמאות, למדתי מחדש איך ללכת, איך לשלוט שוב בסוגרים. את שמחת החיים החזרתי לעצמי דרך אנשי המקצוע במחלקת השיקום.

עם השנים רכשתי מיומנויות להתמודדות עם המחלה, לא רק התמודדות הפיזית אלא למדתי גם כיצד לחיות לצד הטרשת הנפוצה כאם, כבת זוג, כחברה. למדתי לתת מקום לשמחה ולאושר לצד המחלה. מאז שהתחלתי את הטיפול התרופתי גם ההתקפים נעלמו ואיתם כמעט כל תופעות הלוואי הקשות. זאת לצד התמיכה והסיוע של עמותת MS' ישראל'. השנים האחרונות טובות אלי בהרבה לעומת השנים הראשונות הקשות והמאתגרות.

מאז האבחון הראשון והגורלי ובמהלך השנים נאלצתי לשנות את אורח החיים שלי מקצה לקצה, הפסקתי את עבודתי ואני מתגעגעת לילדים היקרים בכיתתי, בוודאי שלא יכולתי לעסוק בפעילות גופנית ועד היום אני מתקשה בפעילויות הדורשות ממני מאמץ פיזי. אך אחרי שנים של שיתוק מוחלט הבנתי בכמה זכיתי בחיי, זכיתי בעצמאותי והיום אני יכולה לעשות הרבה דברים שבשנים האחרונות לא יכולתי, זכיתי שוב לחייך ויצאתי מהדיכאון, אך בעיקר זכיתי למשפחה אוהבת, תומכת ומחבקת. כל העת מלווה אותי הפחד מההתקף הבא, זה שעלול להחזיר אותי אלפי צעדים אחורה. ועם זאת, היום אני יודעת שאפשר להתאושש מההתקף, ושאפשר לחיות לצד הטרשת הנפוצה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה