"אם רק הייתה בה רוח חיים היא הייתה מושלמת"

"ההלם והאימה והבכי, כולם היו שם איתי. לאחר מכן הגיעו עצב ובדידות, עם תחושה שאני היחידה בעולם שעברה לידה שקטה". יעל ארנסט חושפת את התמודדותה עם הלידה השקטה של איילת

22/10/2019
גוף ונפש קבלו עדכונים מגוף ונפש
  • RSS

מאת: יעל ארנסט

ב- 6.9.2010, בשבוע 37 + 3 ימים להריון שלי עם התינוקת שלי איילת, הלכתי למיון יולדות בליס כי לא הרגשתי את תנועותיה באותו יום.
כמה ניסיונות להתחבר למוניטור, ואח אחד ושלושה רופאים הודיעו לי שאין דופק.
הייתי בת 35 וחצי. ככה פתאום, באמצע החיים.

בום. שוד הרחם הגדול: שדדו חיים, השאירו גוף, והלכו. ואז יומיים של זירוז לידה בחדר יולדות. ובכי.

ואז ללדת את איילת היפה שלי, שאם רק הייתה בה רוח חיים היא הייתה מושלמת.
ואז להחזיק אותה. ולהרגיש לראשונה מזה יומיים נחמה, כי אני מחזיקה את איילת שלי, שהכרתי 37 שבועות ו- 3 ימים.
להגיד לה שלום בפעם הראשונה.
וכעבור שעה להגיד לה להתראות לתמיד.

ההלם והאימה והבכי, כולם היו שם איתי. לאחר מכן הגיעו עצב ובדידות, עם תחושה שאני היחידה בעולם שעברה לידה שקטה.

יעל ארנסט צילום אלבום פרטי

כמובן שאני לא היחידה בעולם שעברה את החוויה הזו.
6 לידות מכל 1,000 לידות בישראל מסתיימות בלידה שקטה. באירופה המספרים פחות או יותר דומים. באוסטרליה למשל, המספרים כפולים.

ועדיין, הבדידות שלטה בגאון.

גם כשדאגו לא להשאיר אותי לבד, גם כשוידאתי שתמיד יש לי עם מי לדבר. תחילת ההתמודדות עם הטראומה הזו צבועה אצלי לתמיד בצבע הבדידות, חוויה שהכרתי חלק ניכר מחיי שבה אליי לאחר הפוגה ארוכה, מכיוון שמעולם לא ידעתי שאפשרי. והעצבות היא הרגש שבסופו של דבר מרגיש לי הכי נכון לסיפור הזה של לידה שקטה. זו חוויה עצובה.

זו החוויה שלימדה אותי עצב אמיתי ועמוק מהו. מה אני עושה עכשיו? איך אפשר בכלל לקום, להתלבש, להתאפר, לצחוק, לחיות? והמשקולת הנוראית הזו בלב ונשמה, מה אני עושה עם כל זה?

ההתמודדות אחרי לידה שקטה וההחלמה הן תהליך מתמשך. ואני רוצה לומר משהו מאוד חשוב כבר עכשיו:
יש תקווה לאחר לידה שקטה.

התקווה לאחר לידה שקטה אינה מגיעה אך ורק בדמות הריון נוסף ותינוק או תינוקת חיים בתום 40 שבועות, וזהו, סגרנו את העניין. זה ללא ספק חלק גדול מהסיפור אבל זה בשום דרך אינו סוף התהליך.

יעל ארנסט צילום אלבום פרטי

אני חושבת שפוטנציאל של חיים מביא איתו תמיד פוטנציאל של מוות, אך אנחנו חיים בחברה ובעולם שמעדיפים לא לדבר על מוות, לא משנה באיזה פורמט הוא מגיע.

כשמוסיפים על כך את העובדה שלידה שקטה מערבת תינוקות מתים, והרי אנחנו חיים בחברה שמעודדת ילודה בערך מרגע שבירת הכוס, אנחנו מבינים שיש כאן נושא שגורם לאנשים לחוסר נוחות, מבוכה, קושי גדול מאוד, ויש כאלה שיעדיפו להדחיק ולהמשיך הלאה. מכאן מגיע המשפט על שלל הוריאציות שלו ״לא נורא, עוד מעט יהיה לך עוד תינוק״.

חוסר היכולת להתמודד עם הצער הגדול מלבים שיח שמקטין ומגביל את האישה שעברה אובדן, ואינו מאפשר לה את המקום לו היא זקוקה כדי להחלים. שתיקה מאפיינת את ההתמודדות של הסביבה, הרבה פעמים גם אנחנו נשתוק כי נעדיף לא לשתף כשאנחנו שומעות תגובות כמו המשפט שצוין לעיל. במקרה שאנשים בוחרים לומר משהו, המילים שנבחרות דוחקות באישה להחלים כמה שיותר מהר, והמסר שמגיע מהמילים האלו קשה יותר, כי הוא שולל תחושות של צער, עצב, אובדן ואבל.

לידה שקטה היא נושא שהשתיקה לא יפה לה. מאוד קשה לשבור את קשר השתיקה סביב הנושא, היא יכולה להימצא בכל מקום: בין בני הזוג, בין ההורים לילדיהם הנוספים, בקרב המשפחה המורחבת יותר, עם החברות והחברים. לכן יש חודש מודעות, ויום מודעות, ולכן אני פה, כדי להפסיק לשתוק ולהתחיל לדבר.

במהלך תשע השנים שעברו מאז הלידה השקטה שלי, עברתי מלחמה פיזית ונפשית של לידה, פרידה והחלמה.

הענקתי וחוויתי אהבה גדולה עם בעלי, הבן שלי ואנשים שעזרו לי בדרך. פחד לעבור עוד הריון, עוד לידה שקטה, עוד עצב. שמחה מעוד הריון, תנועות של מישהי חיה בתוכי שוב, שמחה על כל מה שיש לי. אובדן של תינוקת וחיים שלמים שלא יהיו לי איתה. תקווה שאשמח, שאחלים, שאצליח לקחת את החוויה הזו ולצקת לתוכה משמעות. כאב על שבכלל עברתי חוויה כל כך עצובה, שמישהי מתה אצלי ברחם. החלמה מהחוויה וכל שהיא מביאה איתה, להסתכל לחוויה הזו  בלבן של העין, ולהבין שזו עוד חוויה לפסיפס הזה שנקרא "החיים של יעל".

כיום, 9 שנים אחרי, אני חושבת הרבה על איילת, אבל אני לא חושבת עליה כל יום. אני יכולה לדמיין לעצמי איך הייתה נראית בגיל 9, אבל ״מה היה קורה אילו״ מפנה מקום לנגה, בת 8, שהיא פה איתי עכשיו, כשהיא באה אליי להזכיר לי שהיא צריכה קלמר חדש לביה״ס, למשל. הכוח היחיד שיכול לו למוות הוא החיים. אבל החיים אינם רק בדמות תינוקת אחרת.

נגה הגיעה לחיי כי אני בחרתי בחיים. זוהי בחירה. כן, צריך לתת מקום לאבל ולאובדן, לבכי ולקושי. זה בהחלט חלק חשוב שהתמסרתי אליו מתוך ההבנה, שבלי השלב הזה בהתמודדות, לא אוכל באמת להחלים. יחד עם זאת, זהו שלב. לא הסכמתי בשום אופן לתת לטראומה להכתיב את האופן בו חיי יתנהלו. לכן הלכתי לטיפול פסיכולוגי, לכן המשכתי לשים לב כל יום היכן הדברים עומדים מבחינתי. כל יום מחדש, הבחירה שלי הייתה אז, כמו גם היום, בשמחה. בתקווה.

בחיים.

** הכותבת, יעל ארנסט, עורכת מפגשים אישיים עם נשים שעברו לידה שקטה והרצאות בנושא

www.yaelernst.com




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה