החומות כבר נפלו ואת העונש שלי ריציתי

"כן. אני מספיק חזקה. אני גיבורת על. כבר שמעתי את זה אלף אלפי פעמים. כמה גיבורה וחזקה אני. אני חזקה. אבל אין לי איך לענות על השאלות"

20/09/2018
יעל אלון רופמן קבלו עדכונים מיעל
  • RSS

התפרסם לראשונה בפרופיל הפייסבוק של יעל

בכל פעם שמישהי עוצרת את האוויר, בולעת את הרוק, נושמת עמוק ואומרת – נאנסתי. אותו התרחיש בדיוק:

הנהון. שוק. הלם. בכי. תדהמה. הבנה. הכלה. חיבוק.
שלוש. שתיים. אחד ו.... "למה לא התלוננת?"
אתה שואל אותי מתוך בלבול של מי שעדיין לא מבין מי נגד מי.

אני משפילה מבט ואומרת שזה היה טו מאץ' בשבילי וגם ככה בגיל 12 בכלל לא הבנתי שמה שהוא עושה זה אונס. אמא ואבא לימדו אותי רק על האיש הרשע בשיחים בלילה ואף אחד לא הסביר לי שהוא האיש הרע והשיחים בלילה יכולים להיות מקומות מוכרים מאוד באור מלא.

אתה מבולבל מהתשובה ומסתכל עלי בתדהמה.
"את לא נעלבת נכון, אבל למה לא התלוננת כשהבנת? אילו אני לא שופט אותך או משהו, פשוט את יודעת הוא צריך לשבת בכלא".

"למה לא התלוננתי?" יעל אלון רופמן (אלבום פרטי)

תראה, יש הרבה דברים שהוא צריך. הרבה יותר מדי. בוא נתחיל עם זה שהוא צריך לא לאנוס. אבל אף אחד לא שם זין על הצריך הזה. זו רק אני שצריכה וצריכה וצריכה. ובכלא הוא לא ישב. זו מילה כנגד מילה.

לו רק ארון הקודש היה יודע לדבר מבטיחה לך שהייתי מביאה אותו להעיד. אבל עדים אין. והמערכה כ"כ מסובכה, עם שוטרים שלא מבינים דבר או שניים או שלושה (ובטח שלא אחת מתוך אחת), עם סגירת תיקים ועונשים מגוחכים ועם כל השאלות. אלוהים השאלות.

הם ישאלו אם הייתי רטובה, אם נהניתי, אם צעקתי ולמה למען השם לא סיפרתי לאמא, הם ישאלו מה לבשתי ובאיזה זווית ואיזו תנוחה, הם ישאלו אם פיתיתי אותו ואם הייתי איתו ואם רציתי אותו ואם גמרתי. איתו.

הרי עליו חזקת החפות מגנה ואני כנאנסת אשמה על שלא הוכח אחרת.
אז הם ישאלו אינספור שאלות שיגרמו לנשמה שלי לדמם.
אינספור שאלות שיגרמו למח שלי לצרוח – למה? למה לאלף אלפי עזאזל הוא אף פעם לא עצר לשאול.

"תגידי, את מבינה שהם צריכים לעשות את העבודה. אי אפשר להכניס כל אחד לכלא רק כי היא קמה והתלוננה. למה לא התלוננת? את מספיק חזקה לענות על כל השאלות."

תראה, אני עומדת במכבש הלחצים שלך. זה כבר סימן טוב שאני מספיק חזקה. הרי אם אני מצליחה להתמודד איתך כנראה שהחקירה הנגדית קטנה עלי.

אבל עכשיו ברצינות - כן. אני מספיק חזקה. אני גיבורת על. אני גיבורה. כבר שמעתי את זה אלף אלפי פעמים. כמה גיבורה וחזקה אני. אני חזקה. אבל אין לי איך לענות על השאלות.

איך אני יכולה פתאום לפרוט לפרטי פרטים את כל מה שהיה שם אחרי שחצי מהחיים שלי כל מה שעשיתי היה להתאמץ לשכוח? מחקתי ותיעבתי והדחקתי והכחשתי והרחקתי. מאיפה אביא פרטים מדויקים כשכל מה שאני זוכרת זה שאני חייבת לשכוח?

כי אני, יש לי זיכרון מצוין. אני זוכרת את הכל. אני זוכרת את הפרוכת ואת ארון הקודש. אני זוכרת את ההיכל ואת עזרת הנשים. אני זוכרת את הקידוש למטה. את תיבות הדואר. את הבית. את המשרד. אני זוכרת. אני זוכרת הכל. אני זוכרת את השממית ואת ארון החשמל. אני זוכרת את הסכין. אני זוכרת את החיוך שלו. אלוהים אי אפשר לשכוח את החיוך. אני גם זוכרת את הרגע בו היה מוריד את הכיפה. אני זוכרת הכל. כולל כל סדק וסדק בתקרה. אני זוכרת גם את השירים ששרתי לעצמי בראש ואת כל אינספור הסיפורים שסיפרתי לעצמי כשרק רציתי לא להיות שם. אני זוכרת את כל מה שעשיתי כשהתאמצתי לא לזכור את מה שהוא עושה. אני זוכרת הכל מלבד את הפרטים שחשובים לחקירה. בכל זאת הייתי צריכה לשרוד אז אימצתי לעצמי הדחקה.

"לא בקטע רע או משהו, אני באמת לא יודע איך ההיגיון שלך עובד, אבל מי שאנס אותך ממשיך לאנוס עוד נשים רק כי את לא התלוננת. למה לא התלוננת?"

עת נפלו החומות ונפרץ סכר השתיקה הגיעה השיחה וזכיתי גם אני באשמה. כי מסתבר שהדם של הנאנסת הבאה הוא לא על הידיים של האנס ולא על הידיים של המשטרה הפרקליטות בתי המשפט והחברה שתומכת באנסים. לא. לא. הדם של הנאנסת הבאה על ראשי. הרי, מה יותר טבעי כאקט של תמיכה מלבוא ולהפיל עלי, הנפגעת, את האשמה?

אבל החומות כבר נפלו. ומהרגע בו החומות נפלו אני כאן בידיים חשופות ובלב מדמם. אז אני אגיד לך בשיא הכנות –אני את העונש שלי כבר ריציתי. סבלתי מספיק. נפגעתי מספיק. שתקתי מספיק. צולקתי מספיק. האשמתי עצמי מספיק. תן לי לבחור איך להתמודד. אל תטיל עלי לדאוג לחברה.

החומות נפלו.
המסכות הורדו.
עכשיו – אני.

**  הכותבת עוסקת בשחרור מאכילה רגשית וניתן למצוא אותה גם בפייסבוק




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה