איך להתאחד גם בלי האויב המשותף: הקורונה

הקורונה מספקת לנו אויב משותף. כך אפשר להתענג ביחד על תחושת האחווה והאחדות ואפשר לפחד ביחד. אבל מה אם נתאחד בלי אויב? המוזיקאית יעל דקלבאום בטור מיוחד לרגל השקת הסינגל החדש Women of the World Unite

24/03/2020
בלוג אורח קבלו עדכונים מבלוג אורח
  • RSS

רגע לפני שהקורונה השתלטה לנו על החיים וכל העולם נכנס להיסטריה ובידודים, הוצאתי לאור את הקליפ Women of the world unite. אני מודה שהצלחתי להתבלבל ולחשוב שאולי המסר הזה לא רלוונטי כי כולנו עכשיו, כל העולם, נשים וגברים - מאוחדים תחת אויב משותף: וירוס הקורונה.

לכן בחרתי בטעות להחריש.

כי אולי כל הבלאגן נועד כדי לפרוש לנו רשתות של ג׳י חמש מתחת לאף, בעוד דעתנו מוסחת במרדפים אחר נייר טואלט וייצור בדיחות סביב העניין. ואולי בכלל רוצים לשלוט בנו ותיכף ביבי ינחיל דיקטטורה בחסות הקורונה ורצוי שנתאחד סביב דגלים שחורים. ככה עוד ועוד חיבורים ופיצולים, כמו נמלים מתרוצצות בתוך מבוכי הבהלה.

אז מה קשור Women of the world unite באמצע כל זה?

ואיך זה קשור לצפות בוידאו של מליוני נשים שיצאו לרחובות בשנים האחרונות בכל העולם כשההוראות כעת הן להישאר בבית?

אני מודה שהצלחתי להתבלבל, ואפילו לנטוש את פרי יצירתי, שרקמתי במשך זמן רב במסירות ואמונה  גדולה בערך וברלבנטיות שלה לעולם.

יעל דקלבאום. צילום: זוהר רון

אז תנו לי להזכיר לעצמי וגם לספר לכם, מה הקשר: כשכל זה ייגמר, גל הקורונה, אנחנו נרצה שהדברים ישובו למסלולם. בעצם, אולי לא כולנו, כשחושבים על זה. אולי בעצם מחצית מהאנושות, אולי פחות מחצי, אולי רק עשרה אחוז, אולי רק אלו שקמים בבוקר ויש להם ארוחת בוקר על השולחן, גג מעל הראש והכנסה פנויה כדי לטוס לחופשות במקומות אקזוטיים, החלק שלא נמצא בהסגר כדרך חיים יומיומית. (דיברתי עם חברה מעזה שכמעט לא מרגישה את הטלטלה בשגרת החיים - גם ככה היא לא יכולה ליסוע לשום מקום, ורגילה לחיות בעוצר וצמצום).

או למשל 85 אלף ילדים שמתו בתימן מתת תזונה, אולי הם לא ירצו שדברים ישובו למסלולם, או מקימי ותלמידי בית הספר לפליטים בלסבוס שנשרף לפני שבוע ע״י חבורת פאשיסטים, אולי הם פחות ישמחו שדברים ישובו למסלולם, או נגיד יערות האמזונס וזנים שלמים של בעלי חיים שנכחדים על בסיס יומיומי - גם פחות ישמחו שדברים ישובו למסלולם, וים התיכון שלנו שהולך ומזדהם לנו תחת העיניים, ונחל שורק ועוד ניסי טבע שהרסנו, וים המלח שהולך ונעלם לנו - גם הם בטח ממש (אבל ממש) ישמחו אם הדברים לא ישובו למסלולם.

יעל דקלבאום צילום: זוהר רון

אני מתארת לעצמי שגם מאות אלפי נשים, גברים וילדים שעוברים ועוברות התעללות על בסיס יומיומי מבלי לקבל מענה הולם מהמערכת ממש ישמחו אם בסוף כל הטרפת הזאת אולי יתגלה מסלול מסוג אחר, ושהמסלול הזה יהיה נחלת הכלל, לא איזה מעיין סודי שצריך לחצוב שנים באבן עד זוב דם כדי שהוא יהיה נגיש.

וזה לא שאין כזה מסלול. הוא חי וקיים. בדמויות של נשים וגם גברים שעושים עבודת קודש על פני כדור האדמה. אבל הוא מכוסה ברעש. רעש הדרמה וההתנגדות. רעשי לוחמה. הימין נגד השמאל, החילוניים נגד הדתיים, הטבעוניים נגד אוכלי הבשר, הנשים נגד הגברים, הילדים נגד המבוגרים הערבים נגד היהודים, ועוד ועוד ועוד, הרעש של הכרוניקה הידועה מראש של הטובים נגד הרעים, כשתמיד הטובים זה כמובן ״אנחנו״.

ואולי באמת, כפי שלמדנו להאמין - האושר, אינו בר השגה. אז אם אין אושר, לפחות שתהיה הצלחה, ושנוכל למלא את הריק הזה בעוד סיפוקים רגעיים, ולצפות המון בנטפליקס ולאכול מה שבא לנו, ולקנות הרבה דברים שאנחנו לא צריכים באמת, בזמן שאנחנו מעלימים עין מיותר מחצי עולם שהמסלול היומיומי שלו הוא לחיות בתנאים מחפירים תחת קו העוני, כי כואב לנו מידיי להכיל את זה. כי לא לימדו אותנו להכיל את הפצעים של עצמנו, ומעולם לא עשינו להם באמת מקום.

הקורונה מספקת לנו אויב משותף. כך אפשר להתענג ביחד על תחושת האחווה והאחדות. אפשר לפחד ביחד.

אבל מה אם נתאחד בלי אויב?

ומה אם ננוע אל הטוב בלי כוח ההתנגדות? מה אם נצטרף לתנועת ההווייה הטבעית שלנו המרחפת לה בשקט וממתינה שנבחין בה? לחיות, לא לשרוד. לחיות באמת. מה אם נבחר בזה? האם הבשלנו די ורשמנו מספיק ניסיון במהלך ההיסטוריה כדי להפסיק לשחזר את אותו הסיפור שוב ושוב ושוב? האם אנחנו מוכנים כבר להטות את סיפור האנושות, ולנוע באמת מעבדות לחירות?

ברור מאליו שהתנועה הזאת אל חיבוק ילדות וילדי האנושות כולם כאחד, טמונה באיכויות נשיות,  אמהיות. ביכולת להכיל כאב ולהעניק מתוכו ועל פיו - הזנה ואהבה. אני מאמינה בכל ליבי שאנחנו מתקרבים לתום עידן אלוהים הגבר גבר שהמצאנו - זה שצריך לפחד ממנו אם עשינו משהו רע כדי לא לקבל עונש, זה שצריך להתבייש מולו על מחשבות לא ״טהורות״ שעוברות לנו בראש, זה שבמלוכתו מיניות האישה נכבשה ונוכסה ונאנסה והפכה לנשלטת, זה שבשביל לקבל ממנו אישור צריך לעבוד דרך שרשרת היררכית של גברים בעמדות שליטה, בזמן שכולנו יודעים - שהאנשים המנהיגים אותנו, הם בסך הכל אנשים. ואנשים יכולים לטעות. וזה ממש אבל ממש בסדר, ומותר, ויש לזה מקום, ולא צריך להסתיר את זה, או לעטות על עצמנו פסאדת גיבורים. די עם זה כבר.

עידן של אלוהות שעושה מקום של כבוד אמיתי לאישה, ולא מנסה לשלוט בה, לנשיות הפועמת בתוך כולנו. עידן שבו אפשר לבכות, גם אם אתה בן, וזה יפה ומעיד על עוצמה, לא על חולשה. עידן שבו לא צריך יותר חיילים ורובים ואפשר למדר את האלימות הגועשת לנו בלב מאלפי שנות טראומה קולקטיבית, בתנועה של ריפוי והכלה אמיתית. עידן שבו אנחנו מסתכלים אחד לשני בעיניים, ומותר לעצור ולשים ראש.

עטיפה יעל דקלבאום

בעידן החדש הזה, אנחנו שמים בראש סדר העדיפויות את החיים עצמם. את טובתנו. מסכימים שכל אישה ואיש יקיימו קשר ישיר עם אלוהים בלי צורך בתיווך. שההובלה בו נעשית ע״י מנהיגות ומנהיגים שלא זקוקים למונהגים כדי להעצים את עצמם. ומונהגים שלא זקוקים למנהיגים - כי כל אישה ואיש, נוהגים את עצמם ונוהגים זו בזה באהבה.

אני יודעת שזה אפשרי. פגשתי כזה. זה אשכרה קיים. ראיתי תנועות של ריפוי ניסי. אהבה בפעולה. זה אשכרה קיים.

עכשיו ניתנה לנו ההזדמנות לעצור.
מה נעשה עם כל זה?
לאיזה מסלול נשוב?
מה באמת חשוב לנו להציל?

בזמן הזה, שבו אנחנו יושבים בבידוד (שעבורי הוא מתנה משיבת נפש), יש לנו סופסוף זמן. זמן מתנה. העולם כולו עצר. לא משנה למה. משנה מה נעשה עם זה ולאיזה מסלול נבחר לשוב כשכל זה יגמר. שמחה להניח כאן לפניכן ולפניכם את הקליפ של Women of the World Unite, אשמח אם תצפו בו ותשתפו אותו. כי עידן הנשיות בפתח. והוא מבשר טובות.

*פאן לינק להאזנה בכל הפלטפורמות: https://digistage.to/YaelWomenoftheWorld
** הכותבת היא המוזיקאית יעל דקלבאום ותודה מיוחדת לאורית פיול אור שערכה את הטקסט.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה