האדם שבטנק ינצח

פתיחת שורות הצבא בפני נשים בישראל היא אף פעם לא עניין של יכולת אלא של אידיאולוגיה ושילובן הוא לא רק הוגן, אלא גם חלק מיצירת הזדמנויות להשפעה ברמה הלאומית

08/01/2020
יעל גוראון קבלו עדכונים מיעל
  • RSS

שילוב נשים במקומות בהן כף רגלן לא דרכה מעולם הוא תמיד עניין יקר. שינויים מהסוג הזה דורשים זמן, מחשבה, כסף וכח אדם. מערכת סגורה ומשומנת היטב, נפתחת ועוברת שינוי. מושקעים בזה משאבים אישיים של נשים בודדות, ולבסוף גם משאבים של המדינה.

הטיעונים בוויכוח הזה יבשים ועייפים. אלה יגידו שאין בזה צורך, שזה מכביד על הגברים, שזה מכביד על הנשים, שזה מסובך, שהמיעוט משגע את הרוב. לעומתם מהצד השני יגידו שזה הכרחי ומתבקש, שזה מקל על הגברים, מקל על הנשים, לא כל כך מסובך, והמיעוט משגע את הרוב.

שילוב נשים הוא לא עניין של יכולת, אלא תמיד עניין של אידיאולוגיה (צילום: משה מילנר / לע"מ)

אני נמצאת בצד שחושב ששילוב נשים הוא אף פעם לא עניין של יכולת, אלא תמיד עניין של אידיאולוגיה. קשיים פיזיים אפשר לפתור. למדנו כבר בעשרות הזדמנויות שישנן נשים חזקות שמסוגלות להם. למרות הסללה שיטתית של נשים מאתגרים פיזיים, מסתבר שיש מוכשרות וחזקות בינינו, וברגע שפותחים להן את הדלת, הן ממלאות את החדר. מעבר לזה, יש פתרונות טכנולוגיים מגוונים. ישראל כמעצמת הייטק מסוגלת לפתח אותם. חלקם לא כל כך מסובכים.

כידוע, פתיחת שורות הצבא בפני נשים בישראל היא לא רק עניין של הוגנות וכבוד, היא גם עניין של יצירת הזדמנויות להשפעה ברמה הלאומית. הצבא, ובמיוחד מקצועות הפיקוד בו, הם עדיין מקפצה משמעותית להשתלבות בעמדות מפתח בשדרה הפוליטית שלנו, ובזירה הכלכלית.

אני מאמינה גדולה שפתיחת השורות בצבא, בפוליטיקה ובכלכלה הישראלית בפני יותר נשים; תיטיב עם כולם, ותאפשר לנו תרבות אנושית מגוונת, רחבה ומעניינת יותר מזו שבה אנו חיים היום.

נותרה הרגשה עמומה שמישהו עבד קשה מאד כדי ליצר "חדשות" (צילום: רובי יהב)

בכל זאת בשולי הדברים שתי הערות לסדר היום; אחת לגבי הסערה התקשורתית שהסתברה לבסוף כמדומה. אנשי המקצוע שהיו מעורבים מקרוב בפיילוט של שילוב נשים כלוחמות שריון, מסכימים שהפיילוט הצליח. נותרה השאלה מתי ובאיזה אופן כדאי להמשיך אותו. בצירוף חלקי הפאזל התברר שההד התקשורתי הוגבר מאד על ידי קבוצה קטנה של אנשים. נרמז שהופעלו לחצים פוליטיים כבדים על מקבלי ההחלטות המקצועיים. ערבבו בחגיגה גם את בג"צ. נכתב חצי משפט על טנקים לבנות בלבד. בסוף כל המהומה, נותרה הרגשה עמומה שמישהו עבד קשה מאד כדי ליצר "חדשות".

עניין שני הוא הדיון הציבורי ששוב נשמט לנו בין הידיים והתגולל על הרצפה. לא נעים וגם אין צורך, כשדנים בנושאים אידיאולוגים להשמיץ נשים או ללעוג להן. למשל הסרטון שהופץ בימים האחרונים בטלוויזיה וברשת שבו הוצגה לוחמת בזמן מאמץ להטעין פגז הוא סרטון נמוך. בעולם שבו אתיקה נשחקת עד דק, אנחנו נידונים לצפות בו כאשר אין לנו מושג מי צילם אותו, האם צולם בידיעת הלוחמת? באיזה שלב בהכשרה צולם? האם פורסם בהסכמתה? סביר להניח שלא.

"את תלמדי שאת מסוגלת להרבה יותר ממה שנדמה לך" (צילום: שאטרסטוק / Alex Lerner)

שרתתי בצבא כמדריכת חי"ר בעורב. לפני שהתגייסתי, לא האמנתי שאצליח להגיע לתפקיד הזה. לא ידעתי שזה אפשרי, לולא מישהי שלמדה שיכבה מעלינו באה לספר לנו על השירות שלה. למרות שעברו 30 שנה, אני זוכרת את היד שהרמתי בכיתה ואת השאלה ששאלתי: האם אפשר להגיע לתפקיד הזה גם אם לא כל כך טובים בספורט. היא צחקה ואמרה "ברור שאפשר- אל תדאגי, את תלמדי שאת מסוגלת להרבה יותר ממה שנדמה לך." אכן, בתור מדריכת עורב, הרחבתי מאד את גבולות היכולת שלי. במהלך השירות הכשרתי עשרות לוחמים גברים. ראיתי את החסונים שבהם נשברים בשל קושי פיזי, נרדמים בשיעורי נשק, מתרשלים לקראת תרגיל ומפספסים מטרות במטווח. בדיוק בגלל זה מתאמנים. לשמחתנו בעיקר מתאמנים.

סרטון הלוחמת באימון הוצג והופץ להוכיח שהיא לא מתאימה. המבוכה אינה של הבחורה המצוינת שמצולמת בו, למרות שכך נדמה במבט ראשון. היא, לעומת רבים שצפו בו, מתאמנת באתגר של הטענת פגז כבד מאד, משקיעה מאמץ ראוי להערכה, ולבסוף יכולה לו. הסרטון הזה מביך אותנו משום שאנחנו אוהבים להציג את צה"ל בגאווה, ואת הלוחמים שלנו כגיבורים, והנה מסתבר שוב כמה נמוך אנחנו מוכנים לרדת כשמדובר בנשים.

יעל גוראון (צילום: מיכאל פיש)** יעל גוראון היא יועצת, מנחה ומרצה בתחומים של למידה, ניהול מערכות מורכבות, ושינוי חברתי. מילאה בשירות המדינה את התפקיד הבכיר של מפמ"ר אזרחות (מנהלת תחום הדעת) במשרד החינוך.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה