ביקורת: "מועדון הנשים השקופות"

בסרטו הצרפתי של לואי ז׳וליין פטי, מופיעות נשים אמתיות. אותן נשים שכולנו רואים ולא רואים ברחוב. אלא שהסיפורים מאחוריהן, הרבה יותר קשים ומורכבים ממה שנדמה

06/10/2019
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • RSS

מועדון הנשים השקופות הוא סרט צרפתי, שובה לב במרבית חלקיו, שהיה ראוי שיצא מהמחוז ההוליוודי. אבל הוליווד נוטה לא להתעסק בבעיות האמתיות של אמריקה. לאורך השנים האחרונות סרטים אמריקאים שצלחו את מדד מרלנה, היו מיעוט. ואלו שצלחו, לרוב העמיד במרכזם נשים חזקות שגברו על כל המכשולים בסרטים היסטוריים, אנימציה או סרטי מדע בדיוני.

בסרטו הצרפתי של לואי ז׳וליין פטי, מופיעות נשים אמתיות. אותן נשים שכולנו רואים ולא רואים ברחוב. אלא שהסיפורים מאחוריהן, הרבה יותר קשים ומורכבים ממה שנדמה. אלו נשים שהחברה פלטה מתוכה ובחסות המנגנונים המקובלים, הפכה למוחלשות. אותן נשים מגיעות מכל הרקעים והמעמדות החברתיים. חלקן אקדמאיות, חלקן נשות מקצוע, חלקן בעלות משפחה. המשותף לכולן, זה האופן בו החברה הפנתה להן עורף והסלילה אותן לדרך ללא מוצא.

מועדון נשים צילום מסך

במעון יום שמשמש כבית מחסה לאותן נשים, חסרות בית מכל הגילאים וללא הבדלי דת, הן מתכנסות, מידי יום, להתקלח, לאכול משהו, לעסוק בפעילויות שונות ולהרגיש חלק ממסגרת. אלא שהמעון אינו יכול לתת להן מענה בלילות והעומס הבירוקרטי מקשה על עבודת הצוות, שמורכב ממאנו- מנהלת המעון, אודרי- העובדת הסוציאלית, קאתרין מתנדבת שעוסקת בטיפול, ואנז׳ליקה- שהייתה בעברה נערה שורדת והפכה לדמות דומיננטית במקום. למרות הכוונות הטובות שלהן כצוות, נדמה שקשה לשקם את אותן נשים באמת.

סצנת הקצה שהופכת את הקערה על פיה, הוא המקום בו הצוות מבין שגורלן של הנשים האומללות, תלוי בהן. הן מבינות שבמבחן התוצאה רק 4% מכלל הנשים הצליחו לשקם את עצמן והמקום מבחינת הרשויות, הולך ומתייתר. כאן, הן מחליטות לשנות גישה, וללכת עד הסוף, ולהעניק לנשים לראשונה את הזדמנות חייהן. תחילה הן מאפשרות להן, בניגוד לחוק- אותו מייצגים גברים שלא מכירים את השטח, ללון במעון ובהמשך, הן מצליחות לנתב כל אחת מהן, על אף כל קשיה לעבודה מתאימה.

האפיזודות מחדדות את הפערים בין גברים לנשים. ״לא קל להיות אישה עם כיסוי ראש ולמצוא עבודה״ אומרת אחת מהן, או ״הפרצוף שלי מרחיק אנשים״ אומרת אחרת. כשקאתרין אומרת לתומה ששמעה שההופעה החיצונית קובעת ב70% את  אחוזי ההצלחה בראיונות עבודה. צוות המעון מתחיל לשקם את ביטחונן האישי של הנשים, באמצעות טיפוח הופעתן החיצונית ועבודה סימולטנית לקראת פגישות עבודה עם העולם בחוץ. הן מביימות מצבים כדי לתת להן תחושת תועלתנות ומזייפות תלושי עבודה. אט אט, הן מצליחות לחלץ מהן ניצוץ ולעורר בהן את המוטיבציה, לעבודה ותשוקת החיים, בדרכים מגוונות.

מועדון הנשים השקופות, אם תרצו, הוא סרט שעוסק באחוות נשים, סרט שמצליח להראות איך מהמקום הכי נמוך, יכול לנבוט סיכוי. ואיך כל אישה חווה קשיים וביחד, נשים למען נשים, אפשר לשנות את העולם.

אלא שעל אף רגעי ההומור המרובים בסרט, המבט של הבמאי נותר גברי והסיפור שיכול היה להיות טעון ומופתי, בוחר פעמים רבות את העולם החיצוני על פני העולם הפנימי של ההתרחשויות. יריד התעסוקה שהן מפיקות, למשל, משאיר רצועה עלילתית שלמה ברמת התדמיתנות כמו פרסומת לשמפו. רגעים כמו משברים, שיכלו להתפתח ולהעמיק, הופכים לבדיחות. דמויות מסוימות, כמו דמותה העגולה של שנטאל, אישה שרצחה את בעלה ולמדה בכלא עבודות חשמל, הופכות את המורכבות שלה כדמות לסטריאוטיפית.

הניסיון ליצר מערכות יחסים שיעוררו הזדהות, צולח רגעית ומיד בורח למחוזות אחרים בסיפור. כך למשל, הדיאלוג הטעון של קאתרין עם בעלה שעומד לעזוב את הבית לטובת אהובתו הצעירה, מתנהל באנגלית ונותן לנו להרגיש בצד של הילדים, שיושבים מאחור, אבל לא מממש את הפוטנציאל הטעון ביניהם. לעומת זאת, מערכת היחסים, שהכי עובדת בסיפור, היא של אודרי עם אחיה, שמשמש כגבר האוטופי. מערכות היחסים בין הנשים, הופכות לקולקטיב חדור מטרה משותפת, וכשהן מקבלות מבע, מוותר הבמאי על אפשרויות אינטימיות, שאמנם מבליחות פה ושם (בין מאנו לאודרי, למשל) אך מיד נעלמות. סצנות שיכלו להביא עבודה דיאלקטית טובה, בורחות לעיצוב תדמיתני או וויזואלי ומפספסות את העומק. נדמה שניסו ליצר קומדיה קלילה כשמדובר בנושא מורכב ובכך החמיצו את הטיפול הנכון בכאבן של אותן נשים, כאב שנותר כמו פיל לבן בחדר.

כוכבים-4 כי למרות ואחרי הכל, הסרט מצחיק, קיימת חווית צפייה, הגרעין הרעיוני והמסר חשובים.

מרלנה- עובר ללא הפלוס. כי לעיתים דמויות הנשים נוטות לסטריאוטיפים, לעיתים הטיפול לא רגיש מספיק. והומור, הומור, אבל למה על חשבון העומק? מישהו שכח, כנראה, שקומדיה היא לאנשים חושבים.

 

 

 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה