פצע הילדות שלא עוזב

רינה סופר, ספרנית מיתולוגית, מוציאה בגיל 93 ספר שירים שני "איפה אתה?" שזוכה לשבחים. בספרה הראשון "הקיסרית העירומה", היא חשפה את הטראומה שהסתירה עד לפני שנתיים: תקיפה מינית שעברה בגיל חמש וחצי

19/08/2019
בלוג אורח קבלו עדכונים מבלוג אורח
  • RSS

השירה התחילה לפעום בי לפני 10 שנים, מיד אחרי מות בעלי ובתום 4 שנים לא קלות שבהן סעדתי אותו ועבדה במקביל במרכז להדרכת ספריות כדי לממן לו את הטיפול הטוב ביותר. אט אט התחלתי לכתוב עליו ועל חיי וזה עורר בי כמיהה לרוחניות. כל חיי הייתי שקועה בעבודתי כספרנית, ופתאום החופש לראות כל מה שסביבי גרם לכך שהמילים הפכו חלק בלתי נפרד מחיי. בתוך 10 שנים כתבתי כ־2000 שירים שמתויקים ומקוטלגים אצלי.

נולדתי וגדלתי בביירות בתקופת המנדט הצרפתי. בשנת 1953 עליתי עם בעלי וילדיי לישראל כשאני דוברת אנגלית, צרפתית, יידיש וערבית באופן שוטף אך בלי לדעת מילה בעברית. בבירות חיינו בשפע ועליתי לתקופת צנע איומה, אבל הכי קשה היה שבאתי ממשפחה מתורבתת וידעתי שפות ופתאום הפכתי לבור ועם הארץ כי חוסר ידיעת העברית היה בשבילי מוות רוחני.

(צילום: כריכה)

במקצועי אני מיילדת מוסמכת אך בארץ התגלגלתי לעבודה כספרנית ברמת גן אחרי שעברתי ראיון אצל ראש העיר דאז אברהם קריניצי. התחלתי כממיינת ספרים אך בער לי להתקדם ואחרי הכשרה של שנה בבית הספר לספרנות בירושלים ניהלתי את הספרייה באור יהודה, הקמתי ספריות בטיפות חלב ובבתי הספר בעיר וזכיתי על כך בפרסים מטעם משרד החינוך ואמנות לעם על פועלי בתחום. כשעזבתי אחרי 22 שנה כתבו בעיתון 'מלכת הספריות יצאה לגמלאות

לצד כל אלה יש בתוכי פצע מילדות שלא עוזב, סוד גדול ששמרתי לעצמי עד לפני שנתיים. כשהייתי בגיל ארבע, גבר בוגר בחדר חשוך קרע מתוכי את ילדותי, פועל במחסן ביתי שהיה שייך לבית החרושת לחמאה של אבי בביירות. זה לא היה מקובל לדבר על זה אז אפילו שהיינו משפחה פתוחה מאוד, לא דיברו על אנסים. פחדתי מהאיש הזה כל הזמן ויום אחד קרה מה שקרה, יצאתי משם ילדה חתוכה ומדממת והתביישתי כל כך כאילו שאני הייתי אשמה. נכנסתי הביתה וביקשתי מהעוזרת לעזור לי להתקלח והיא ראתה את הכאב שלי ולא אמרה כלום. אני בכיתי נורא כי כאב לי כל כך. לבשתי את המכנסיים והלכתי עם כאבים חזקים הרבה זמן, לא סיפרתי ולא אכלתי והרופא אמר שזה כאבי גדילה. כך גדלתי עם הסוד הכואב שהיה איתי כל החיים. לא יודעת למה לא סיפרתי, זו תעלומה בעיניי, אולי הבושה שהיתה לי בגיל הזה כל כך היתה בתוכי שלא יכולתי לדבר. כך גדלתי עם הסוד הכואב שהיה איתי כל החיים. למרות שהיינו משפחה פתוחה מאוד, לא דיברו על אנסים ועברייני מין למרות שזה היה די שכיח שם.

(צילום: אלבום פרטי)

זו אני

זו אני שלא סולחת לך,

אלוהי הילדים

הדוממים.

זו אני בחדר הסגור, החשוך,

מהבהב בין היה להנה

הכאב.

זו אני האשה-הילדה.

מי עדיין כורה בגופי

את ילדותי?

מה תחפש בי עוד.

עיניך שטופות דם

בשעת דמדומים.

מה עוד נשאר לגנוב עוד בילדה?

מתוך ספרה הראשון "הקיסרית העירומה"

 (צילום: אלבום פרטי)

האירוע ה"קצר" ההוא בחדר החשוך עיצב את הילדה שהייתי, ואת האישה והאם שהפכתי לימים להיות. סחבתי את זה כל חיי, ועכשיו כאשה מבוגרת אני רוצה שיהיו עיניים מול ילדות קטנות שיש לידן מבוגר זר. שאנחנו נהיה ערים למה שיכול לקרות סביבנו. אנחנו קבורים עם הראש באדמה אבל יש ילדות, שיש בהן נשמה והן בסכנה. ואני זועקת לא להיות אדישים למה שקורה לידכם. ילדות הן קורבן טבעי. מה שהביא אותי לשחרר את הסוד. בזמן שהנשמה שלי יצאה במילים, בשירה, ברגע שהתחלתי לדבר, לבכות, זה יצא באותיות קידוש לבנה.  והבושה השתחררה לשחרור גדול.

למרות הכאב אני חוגגת את המיניות שלי כאשה, אשה ללא מיניות לא יכולה להינות מהטבע שלה, בלי מיניות, בלי אורגזמה, בלי עונג, אין מחזורי חיים. נשים הן פרחים, בלי מיניות אנחנו פרחים נבולים. ואסור לנו לדכא את המיניות, את הנשים. כי שמחת החיים נעלמת כשהכל מדוכא בנו. כשנלחמתי בכאב נתתי לעצמי לשבר לבטא את עצמי. עשיתי ברית עם המילה. המילים שחררו אותי. השירה שלי שיחררה אותי לחופשי ויצרה במה לזעקתי.

מול המראה

טִפָּה מִדָּמָהּ

שֶׁל כִּפָּה אֲדֻמָּה

זָלְגָה שְׁדוּדָה

עַל רַגְלָהּ שֶׁל יַלְדָּה.

תִּשְׁעִים שָׁנָה עָבְרוּ מֵאָז!

דָּבָר לֹא הִשְׁתַּנָּה.

 (צילום: אלבום פרטי)

לפני 5 שנים כשישבתי עם אמיר אור לערוך את שיריי לספר. באתי אליו עם 200 שירים. הוא לימד אותי לא לתאר אלא לכתוב ולהגיד את מה שכואב לי בדרך שלי ושהשירה היא שחרור. אחרי חצי שנה של מפגשים אחת לשבוע פתאום התפרצתי בבכי מר וסיפרתי את הסיפור שאכל אותי כל השנים, ואז התחלנו לעבוד מחדש על השירים. אמיר לימד אותי להביע רגשות בלי לעצור את עצמי, להיות חופשיה להגיד מה שמתחשק לי עם האהבה שלי, הארוטיקה שלי והעבר שלי. כתבתי מה שראיתי והרגשתי בלי צנזורה פנימית, לכן השירה היא עירומה ואני בתוכי קיסרית. החיים זה לא רק שיר, זה גם סבל שמביא בסוף את השיר.

רק בגיל 90, בכתיבת ספר השירים הראשון שלי בעריכת המשורר והעורך אמיר אור, השירה פתחה את ליבי- שיחררה את נפשי לחופשי ואפשרה לי להכיל את שקרה לאותה ילדה קטנה.

 

שירה

תָּלִיתִי כְּבִיסָה, נִקִּיתִי כֵּלִים, סִדַּרְתִּי סְפָרִים

וְעָבַר יוֹם. רַק עִם עֶרֶב

עָלְתָה הַשִּׁירָה עַל מִטָּתִי.

לִכְבוֹדָהּ הִתְיַשַּׁבְתִּי,

קָפֶה שָׁחֹר הִגַּשְׁתִּי,

חִכִּיתִי

וּכְלוּם!

אַף לֹא מִלָּה, אֲפִלּוּ לֹא נְקֻדָּה.

מִי הָיָה מַאֲמִין

שֶׁהַשִּׁירָה תִּנְהַג בְּחֹסֶר כָּבוֹד כָּזֶה בְּאִשָּׁה

שֶׁנִּזְרְקָה כְּבָר שֵׂיבָה בִּשְׂעָרָהּ.

(צילום: אלבום פרטי)

כל חיי גדלתי בין מילים, ספרים ושירים בשפות רבות. עם הזמן האוצר הרוחני החל לשיר מתוכי. שירתי בספר זה  "איפה אתה?" הינה שיח אינטימי וישיר ביני לבין אלוהים, ביני לבין עצמי וביני לבין האישה המאוהבת בתשוקת החיים המבעבעת שפונה למאהב הצעיר שלה. ארץ מולדתי לבנון, על נופיה וכרמיה המרהיבים והשווקים התוססים, פועמים בתוכי ומקבלים ביטוי בשירתי עד עצם היום הזה. כיום, אחרי שנים של התבגרות וראייה מפוקחת רחבת אופקים, עולה מתוכי שירת חיי על נעוריי, אהבותיי, תשוקותיי, כאביי וגעגועיי. ואני מתרגשת על הוצאת השירים שלי לאור.

כשבאת אלי בחלום

בְּכָל מַעֲרֻמַּי

עָמַדְתִּי מוּלְךָ,

פֶּסֶל שַׁיִשׁ לָבָן.

מוּלִי עָמַדְתָּ

מַחֲצִית גּוּפְךָ בַּקִּיר,

חֶצְיְךָ מְאֻבָּן, חֶצְיְךָ אָדָם.

שֶׁקֶט, שֶׁקֶט.

לְעוֹלָם לֹא אֵדַע

אוֹתְךָ.

(צילום: אלבום פרטי)

ספרי השני "איפה אתה?" רואה אור בימים אלו בהוצאת פרדס בסדרת "כתוב"

בלילות

אֲנִי מְנַסָּה, לֹא מַצְלִיחָה לֶאֱטֹם

אֶת הַחֹר שֶׁמִּמֶּנּוּ בַּלֵּילוֹת

חוֹמְקִים בְּאַחַת כָּל הַכֹּחוֹת.

נִשְׁמָתִי — עֵינֶיהָ שָׁחֹר בּוֹהֵק,

חַמּוּקֶיהָ עֲגֻלִּים,

עַל קַרְסֻלֶּיהָ אֶצְעָדוֹת.

רַק גּוּפִי מְכֻסֶּה בְּסִימָנֵי הַזְּמַן,

צְעִיפַי נִשְׂרָפִים עַל עוֹרִי.

** הכותבת היא הסופרת והמשוררת רינה סופר




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה