ביקורת הסרט: "ורדה על אנייס"

סרטה של הבמאית הצרפתיה אנייס ורדה מציע מסע כרונולוגי ואישי והיא מעניקה לנו הצצה נדירה לתוך עולמה של אחת הבמאיות החשובות של המאה

04/12/2019
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • RSS

אי אפשר שלא להזדהות ולאהוב אנקדוטות כאלו ואחרות, מתוך שיעור הקולנוע המאלף שמוסרת הבמאית הצרפתייה אנייס ורדה, בסרטה החדש והאחרון ורדה על אנייס. הסרט שדרכו היא מציעה מסע כרונולוגי ואישי, מציע מפרט שכולם יכולים למצוא בו אמירה צפופה שתדבר אליהם, סרט שההזרה העצמית בו, היא לא פחות ממרתקת באופני החשיפה המוצעים לנו מתוך עולמה של אחת הבמאיות החשובות של המאה.

חלק מלפתוח את הלב ולהיחשף טמון בהבנת הבמה כ-מהות, כשהמצלמה היא חלק מהקולקטיב הצופה, אשליית הזמן שנמתחת על הנרטיב הפנימי של הבימוי והרצועות החתוכות כעבר שנשזר בהווה, כחלק מהמטאפורה של מהות הקולנוע כמקפיא זמן ומתוך הברק של יצירת שכבות דוקומנטריות. אנייס לא רק מדברת ״על״ אלא גם מראה לנו ״איך״ והמנעד שלה לא רק מעשי פרטיקולרי אלא גם תאורטי ופילוסופי מעמיק. ״אני רוצה לספר לכם מה גורם לי לעשות את העבודה הזאת כל השנים...״ היא פותחת ומוסיפה, יש שלוש מילים שחשובות לי בתהליך: השראה, יצירה ושיתוף״. השראה היא הסיבה ליצירת הסרט, יצירה היא העבודה- אופן שבו יוצרים את הסרט ואילו שיתוף, זו ההבנה שלא יוצרים סרט כדי לצפות בו לבד אלא כדי לשתף אותו עם אחרים. ״שלושת המילים האלו הנחו אותי. אנחנו צריכים לדעת למה אנחנו עושים את העבודה הזאת״.

  (צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)

אורכו של הסרט שמתעד את תהליך עבודתה, הוא כשעתיים וכתוביות הקרדיט בפתיח, הם עצמם מיצג אמנותי. הכיתוב מחליף צבעים וברקע תמונות סטילס שצילמה אנייס, קולטות רגעים קטנים שמונצחים כגדולים ומעל הכל, מוסיקה קלאסית. משם נכנסים הצופים אל אולם אופרה כשעל הבמה אנייס. חלק מההזרה מתרחש לא רק כי היא יושבת שם וממרום גילה מספרת על עצמה- הבמאית (שכונתה גם הסבתא של הגל הצרפתי החדש) אלא גם כי אנחנו, הצופים, מתערבבים עם הקהל החי והמוסרט. כשאנייס מדברת אל הקהל- היא במקביל מדברת אלינו הצופים- מה שיוצר ממד רוחב שאינו דוקומנטרי ואינו עלילתי- בדומה לחלק מסרטיה. ״כשאני רואה את בית האופרה הופך לבית קולנוע, אני מרגישה מאוימת״ היא מודה ומוסיפה ״אולי ילדי גן עדן שם למעלה?״

(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)

את סרטה הראשון (הקצה הצר, 1954) ביימה אנייס, בלי ללמוד קולנוע ובלי ניסיון של עבודה כשוליה לבמאי. הסרט נולד משום מקום או כדבריה ״לא חשבתי על שום מבנה״. אבל מתוך הפורטרט העצמי שמשורטט על ידה, אנו מבינים כי מולנו במסך ועל כיסא הבמאי במקביל, יושבת מישהי שתהליך העשייה הלא קונבנציונלית שלה נולדה מציור ובהמשך מצילום סטילס ובהמשך מאמנות חזותית עד שהבשילה בה תודעה קולנועית מפותחת, כשאלו מול אלו, נולדו מתוך אמירה חברתית עמוקה שלה כאמנית.

אנייס היא רב אמן של קומפוזיציות, פוזיציות, נקודות מתאר ומעליהן נקודות מבט. ״אלה מכם שרוצים ליצור סרטים, במיוחד למתחילים שביניכם, אתם צריכים סבלנות אבל תנסו להסתדר בכל זאת ותצלמו מהאמצעים הקיימים״ היא מציעה וכדי להמחיש לנו את זה, היא מובילה אותנו אל התהליך הארוך שעברה, מסע שלם של יצירה אינטואיטיבית, שחודרת למקומות הכי עמוקים ומתפרשת על פני ז׳אנרים רבים ותקופות חיים כשלדבריה ״אני אוהבת לצלם קרוב אלי, את מה שאני מכירה״ ו״היינו פתוחים לצלם דברים שלא הבנו כי בקולנוע חשוב להרגיש ולחוות״.

(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)

כשהיא מדברת על סרטה המצליח קליאו מחמש עד שבע למשל, היא מספרת על סרט דל תקציב שגרם לה להתמקד בשעה וחצי מחייה של קליאו. את מפרט הזמן ותנועתו, היא מדייקת בסברה שקשה לתאר זמן כי התחושה שלנו היא זו שמעצבת אותו. לכן, היא גם מבחינה בין הזמן האובייקטיבי לזמן הסובייקטיבי. על אף שזמן הוא אובייקטיבי ואי אפשר להתווכח איתו, כשאנחנו מרוצים, הזמן עובר מהר, כשאנחנו סובלים הוא עובר לאט. ״רציתי לשלב בין הזמן האובייקטיבי (השעונים) לזמן הסובייקטיבי והתחושה של הגיבורה (קליאו)״ היא אומרת ומרחיבה על החיתוך שהיא עורכת בין העולמות העלילתי והדוקומנטרי (״אפילו בסרטים עלילתיים אני אוהבת להכניס אלמנטים תיעודיים״) ובין העולם הכללי לעולם האישי כהשקפה על החוויה האנושית, כאשר מי שרוצה לחיות בעולם קוהרנטי, מנסה לגבש השקפה אמנותית בקנה מידה וערכים שנוגעים בכולם.

כך גם נולדים נקודות תצפית חברתיות שלה על הפנתרים השחורים (המרד השחור) ועל פמיניזם, כאשר את מקום האישה אנייס מיטבה לבטא ולחקור, סוגיות של גוף האישה או פרקטיקות של גוף (למשל,  יומנה של אישה הרה), ורדה גם מעניקה משמעויות שונות של מרחב וגאוגרפיה, קרבה וריחוק. כשהיא מתארת איך צעדה בפארק עם חברתה השחקנית ג׳יין בירקין היא מיטבה לדייק (גם אותי בגילי) ״הלכנו ופתאום היא אמרה, זה נורא, אני כמעט בת 40״. אמרתי לה ״אל תדברי שטויות. זה גיל נפלא. בואי נעשה לך דיוקן״. וכך נולד הסרט ג׳יין ב. דיוקן של שחקנית. וכך גם בשיחה עם הבמאית והצלמת נורית אביב, נוצר דיאלוג מרתק בין שתי נשים יוצרות. כשאביב מתארת כיצד מעשה ההתבוננות מבטל את הבנאלי ורדה עונה לה ש״שום דבר לא בנאלי אם מצלמים אנשים באמפתיה ואהבה ואם חושבים שהם יוצאים מן הכלל״.

(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)

גם האחיזה הפילוסופית שלה בצילום והקשר הקרוב שלה עם הבמאי הצרפתי ז׳אק דמי, לו נישאה בשנת 1962, באים לידי ביטוי בסרט (בו מובאים קטעים מתוך ג׳אקו איש נאנט שיצרה אנייס לאחר מותו של דמי בשנת 1990). דרך הצילום נגלה לנו המחקר הבלתי נגמר של אנייס על האובייקט המצולם. האישה שהחלה ליצור בגיל 26 ויצרה רק לפני שנתיים את אנשים ומקומות, נפטרה בשנה החולפת והיא בת 90. סרטה האחרון שיוצא כעת, הוא הזדמנות למפגש קרוב, קצת כמו סרט פרידה אישי מאישה ויוצרת ענקית, שלוקחת 63 שנות חיים ומכווצת אותן לשעתיים סרט. אולי לכן גם קשה לסכם ולהביא לכאן את מכלול העושר העמוק שצף מדמותה וניסיונה המקצועי לסכם מאה שנות קולנוע. אנייס מנסה לשאול ״מה זה סרט במכלול?״ ומסבירה שבספרות מדברים על סגנון אבל ״בקולנוע אני משתמשת בביטוי כתיבת קולנוע- כל ההחלטות שמתקבלות במהלך היצירה; בעריכה ובמיקס אנחנו מסיימים את כתיבת הקולנוע״. היא גם מודה שסיוט של קולנוענים הוא בית קולנוע ריק! ״סיוט!״ היא אומרת.

לסיכום, אני ממליצה מאוד על המחווה האחרונה מאנייס ורדה ולזכרה ולזכר תקופה, לקום מהספה וללכת לקולנוע וכך גם לגלות על הדרך, שהאושר הוא אוסף ציורים אקספרסיוניסטים מעבר לזמן.

ורדה על אנייס - 5 כוכבים!

מדד מרלנה - עובר בענק!!! אנייס חד פעמית ומבטאת את נשיותה בהמון דרכים שהם מעבר למסגור הפריים. דרכי ביטויה של אנייס, הם פנינים בהגדרה הנשית ומתנה לכל יוצר/ת באשר הם.

 

 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה