לזכרה של ציפי רימל ז"ל

מאחורי הסטטיסטיקות של הקטל בדרכים יש גברים, נשים, ילדות, ילדים, תינוקות ומשפחות. הקטל בכבישים איננו מגדרי ואינו מגזרי, הוא דופק בכל בית ומגיע לכל אחד ואחת מאיתנו

02/12/2019
יערה שילה קבלו עדכונים מיערה
  • RSS

"נקבע מותה של תינוקת בת 3 שבועות", כך מתחילות החדשות.

אני חושבת בלבי "כמה נורא, כמה מיותר", ועדיין אין לי שמץ של מושג שתכף אגלה שהכרתי את הנפשות הפועלות.

ואז מכריזים על השמות, ציפי רימל ובתה, בת שלושה שבועות, נעם רחל. נשמתי נעתקת, לטרגדיה יש שם, לאסון יש פנים.

ציפי רימל ובתה הפעוטה אינן עוד (תמונה באדיבות המשפחה)

את ציפי הכרתי בשנה האחרונה בבר אילן, שתינו יחד למדנו בחוג לחינוך. למרות פער הגילאים התחברנו ישר, חוק דתיות שלובות ומשהו בחוויות הדומות שלנו, 4 ילדים, לנו 3 בנים ובת, ולה שני בנים ושתי בנות (בת שניה נולדה רק עכשיו). האימהות, העבודה במקביל ללמידה אקדמית, האתגרים וההצלחות, שוחחנו הרבה.

בכנס האחרון של הלמ"ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה), ישבנו יחד כל היום, החלפנו דעות והשתדלנו לעזור אחת לשנייה. ציפי הייתה מיוחדת מאוד, מאירת פנים ולבבית מאוד.

לפני שנים התנדבתי בקהילה בטוחה במודיעין, על שם מרחב נדב (ילד שנהרג בתאונת דרכים). עזבתי בגלל חוסר היכולת שלי להכיל באופן יום יומי את הנתונים המחרידים של תאונות, במיוחד של ילדים. היה לי קשה לשאת כל פעם מחדש את הקלות הבלתי נסבלת של אובדן חיים.

אני שומעת ולא שומעת כל יום את המספרים. כשמתעמקים באנשים שנמצאים מבעד לסטטיסטיקת המספרים, מגלים שמספרים אלו הם איש, אישה, ילד, ילדה, תינוקות, משפחות שנהרסות. גם הפוגעים הם ומשפחותיהם נהרסת. רק השבת סיפר לי בני על מישהו שהוא מכיר, בעל משפחה אבא לילדים, שהולך לשבת בכלא 17 שנים בעקבות תאונה בה הוא הרג משפחה. הקטל בכבישים איננו מגדרי ואינו מגזרי, הוא דופק בכל בית ומגיע לכל אחד ואחת מאיתנו.

אם נעצום רגע את עיננו ונחשוב, נגלה שאנחנו מכירים באופן אישי אנשים שנפגעו ונפצעו או לצערנו נהרגו בתאונת דרכים. יש לנו נטייה להעביר את האחריות לקטל ולהרג לתשתיות, לחוסר תקציבים, לחינוך שאינו מספיק דיו. כמובן שגם לזה יש חלק, אבל אין זה פותר מסיר מאיתנו את האחריות של הגורם האנושי שגם לו חלק במצב הקשה.

אני שואלת את עצמי מה ניתן לעשות? אם בכלל. אולי בתור התחלה נקבל כל אחד אחריות לעצמו על התנהגות נאותה בכביש. נסיעה זהירה, תשומת לב מרבית למרחב, נסיעה במהירות המותרת, ואי התעסקות מיותרת בפלאפון.

עמדו ברמזור וחייהם נהרסו, בני משפחת רימל (תמונה באדיבות המשפחה)

אני יודעת שציפי ובן זוגה פשוט עמדו ברמזור והיו הכי בסדר בעולם, שמרו על כל הכללים. בסרט המזעזע הזה נלקחו חייה של ציפי והתינוקת נעם רחל, האב אפרים עדין פצוע קשה והבן איתי פצוע אנוש, וכל זה קרה כי ילד בן 18 נהג במהירות מופרזת (180 קמ"ש לפי הדיווחים בתקשורת). אבל כפי שאמרו חז"ל, "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה" (אבות ב, טז), ונסיעה זהירה יכול להקטין את כמות הנפגעים בעשרות אחוזים.

אני יודעת שמחר בבוקר חייה של בני משפחת רימל, הגרעינית והמורחבת, ישתנו ללא הכר, והם יכנסו לתוך הסטטיסטיקה שמדברת במספרים, ואינה מביאה את שמותם וחייהם וסיפורם של אנשים ונשים שנגדעו בטרם עת, כל אחד הוא עולם ומלואו, וכל מקרה הוא טרגדיה משפחתית.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה