על הבן שלא נולד

"לא מדברים אצלנו על שכול של מורים, לא מדברים על מחוזות האובדן של מורה על תלמיד שלה", מספרת אורלי שמואלי, שהוציאה ספר חדש, "נשל" וכותבת על לאונרדו, התלמיד שאיבדה

מאת: אורלי שמואלי
חופשת החנוכה תשס"ד. הימים חולפים לאט, בשקט. דצמבר, כבר קריר בערבים. נר חמישי של חנוכה, כמעט ערב, בבית לבד, רוצה להמשיך לכתוב דבר מה. פותחת את המחשב כשלפתע מזדעקת מולי כותרת אדומה: סגן, ליאונרדו ויסמן, ציר כיסופים, מטען צד, ירי, הוא לא היה לבד. מבוהלת, קוראת שוב, לוודא את האמת שהבנתי. פשוט לא! לא ייתכן: רק לפני כמה ימים פגשתי אותך, ליד הטרסה, שופעת פרחי בוגנוויליה. נופפת לי לשלום. שאלת: "איך התלמידים עכשיו? ו"איזה דור מפונק זה", אמרת לי. ואני רק חייכתי. ועכשיו אתה מחזיר לי חיוך בעמוד הראשון בעיתון. בתמונה ממוסגרת, לבוש מדים, דרגות, בעיני התכלת שלך ששופעות שמחת חיים. אולי זה לא אתה, אני מנסה לשקר לעצמי. אולי זה רק מישהו דומה לך בשם דומה לשלך. אני מסתערת על כל אתרי החדשות: היתקלות, ציר כיסופים, סרן ליאונרדו הסתער. חטף מכת אש ראשונה.

מסרבת לידיעה, שומעת את עצמי מנסה לדבר איתו, הוא חי, נוכח מאוד, ישנו. הוא שומע אותי. אם לא הייתי נכנסת לאינטרנט הוא היה עדיין חי. מאומה לא היה קורה.

16 שנים של זיכרון. מה קורה לחיים הצעירים האלה שלא נחיו. ומה עושים עם תחושת האשמה?

אני מתבוננת בתלמידיי, פנים שבגרו, מגיעים, שנה אחר שנה, לטקסי הזיכרון, כתפם שמוטה, הלב מתכווץ.

ויש תלמידים חדשים, צעירים. מה ואיך לספר להם על התלמיד שלי, לאונרדו? איך זוכרים? איך לדבר כך שיתאפשר להם להתבונן באובדני ואיך לאפשר להם, אחר כך, גם מבט על מציאות אחרת, שפויה, שיש בה תקווה.

ליאונרדו ויסמן זל (צילום: אלבום משפחתי)

ב"בית יד לבנים" בעפולה, באירוע של "מיזם הזיכרון", במרץ האחרון, אנחנו פוגשים את אמו של ליאונרדו. היא  על הבמה. מספרת את האירוע, מציגה סרטונים, קולות. קולה מלא אהבה. לא חלפו השנים, השבר, הגעגוע. אני מקשיבה לה ועוקבת אחר תגובות התלמידים. הם מרוכזים בה, שקטים מאוד. מביטים בה ובי חליפות. עוד מעט נתכנס למעגלי שיח: נדבר, נקשיב, נחבק.  אספר להם על לאונרדו ועל השירים שכתבתי ב"נשל". שירי שכול של מורה על תלמיד שלה. לא מדברים אצלנו על שכול של מורים, לא מדברים על מחוזות האובדן של מורה על תלמיד שלה.  נתלבט במושג ה"נשל" כמקור לשניות. מצד אחד הוא מושך להתבוננות בנשל הפיסי "המת", שנותר מאחור, מצד שני מסב את תשומת הלב ל"חי" הממשיך בחייו.  אספר להם שהכתיבה, שנמשכה בין השנים 2014- 2018 , אילצה אותי להתבונן במודחק: אפשרה לי לשוחח עם בני שלא נולד, שיחה שמתקיימת במחזור הפותח את הספר "שירים על מות", ובתיווך אינותו שלו להתאבל על לאונרדו ועל תלמידי האחרים שנפלו במלחמות.

אורלי שמואלי (צילום: אוסף פרטי)

הם ישאלו כיצד אובדנים אלה נכרכים  זה בזה ואני אספר להם שבמהלך הכתיבה גיליתי, במקרה, עבודה של הפסלת שרון פזנר: מיצג שכותרתו Tough Love שהוא חלק מסדרה של לבבות בטון בתוכם הוטבעו אובייקטים שונים. ביניהם גם בובות תינוקות בתוך לבות הבטון: דימוי לאהבה שיש בה עוצמה גדולה שיש בה גם אגרסיה רכושנית. רכשתי שני לבבות בטון כאלה והנחתי על המכתבה בביתי.  דיוקנאות אלו, של תינוקות הנעוצים ולפותים חסרי תנועה, בלב הבטון, כך אספר להם, ליווה אותי ימים ועדיין מלווה והיה לאחד הכוחות שהנביעו את "שירים על מות" : "בְּנִי, בְּנִי, בִּנְטוֹת הַיּוֹם עָיֵף גּוּפִי. וְאַתָּה יָשֵׁן לְתָמִיד, דּוֹאֶה אֶל מֵעֵבֶר לְקוֹלִי". אף שהנימה השלטת בשירי המחזור היא אלגית, לאחר שסיימתי לכתוב אותו חשתי פיוס, הקלה ויכולת לברך על ה"יש". הגעתי למעין קטרזיס. ה"אין" הזה היה לאבן הפינה של "נשל". ספר שכולו דרמה אחת בעלת התחלה, אמצע וסוף, שהאפילוג שלה, "שירים על מות", מוצב בתחילתה כפרולוג.

מפגש עם המשורר נתן יונתן (צילום: אוסף פרטי)

לדרמה הזו יש תשתית אוטוביוגרפית, אך היא עברה עיבוד ספרותי מרחיק, כמו בכל יצירה ספרותית ראויה. נקודת המוצא אישית, אבל האישי מעורב בבדיון. על הגבול הדק בין השניים, מוזמן הקורא לתהות ולהשתהות. בתהליך הכתיבה נמתח תמיד איזה קו בין החומר החוויתי הגלמי (שחווה הכותב) לבין ההרחקה המופעלת בעיבוד הספרותי. ניסיתי לעבד את חוויה האישית מאוד ולהפוך אותה לשירה ובתור שכזו הייתה חייבת לעבור טרנספורמציה, עיבוד, הרחקה ולקבל פרספקטיבה חדשה, מרחיבה, אוניברסלית.

מהמרחק  אני יודעת שהמקום שהייתי בו היה מעבר לכאב שהיה למקור נביעה. כתבתי את הכאב הזה כדי לפענח איזה סוד מצועף. השפה עבורי היא כלי ראשון במעלה להתמצאות בעולם. היצירה במדיום הלשוני מצמיחה לי אינטימיות בשיח פנימי ואישי, ביני לביני, מתוך בחירה בקשב וכנות הלב. התהליך הפנימי הזה משכך. הכאב והפחד נמוגים כשהם מניעים כוח יוצר. הכתיבה בכלל וב"נשל" בפרט, אפשרה לי ומאפשרת לי לעלות קומה מבחינה נפשית.

אני חשוכת ילדים אך זכיתי להעשיר את עולמם הפנימי של אלפי תלמידים. ייפנו לאשר ייפנו, הם לוקחים איתם משהו מקולי, ממני. אלו דברים שאין להם שיעור.

 אורלי שמואלי_2 (צילום: אוסף פרטי)

"מתוך "שירים על מות", "נשל", אורלי שמואלי  "פרדס" הוצאה לאור, עורך אמיר אור   מאי 2019.

1

לוּ בָּאתָ, בְּנִי, יָכֹלְתָּ לִהְיוֹת אָדָם בָּעוֹלָם,

לָשֵׂאת שֵׁם. לוּ בָּאתָ

יָכֹלְנוּ אַתָּה וַאֲנִי

לְהִתְרַגֵּשׁ בְּבֹקֶר שֶׁל יוֹם חָדָשׁ לְמַגַּע הַטַּל בֶּעָלִים,

לְבוֹסֵס רַגְלַיִם יְחֵפוֹת בְּגִנַּת הַבַּיִת,

לְהַקְשִׁיב לְשִׁירָהּ שֶׁל כַּנָּרִית.

סֵרַבְתִּי לְךָ.  לֹא נוֹלַדְתָּ.

וְאֵינוּתְךָ מַתִּיקָה אֶת מַבָּטִי

אֶל אוֹתִיּוֹת שְׁמוֹתֵיהֶם שֶׁל אֲנָשִׁים מֻכָּרִים

בְּמִסְגְּרוֹת שְׁחֹרוֹת.

לֹא בָּאתִי אֲלֵיהֶם וְלֹא בָּאתִי אֶל הַבְּרוֹשִׁים

 שֶׁהִקִּיפוּ בְּגָבְהָם אֶת קִינַת הַקַּדִּישׁ.

הֵם שֶׁבָּאוּ אֵלַי

לְגַדֵּר בְּשִׁיר אֶת שִׂמְחָתִי מִפָּנַי:

הִנֵּה אָבְדוּ חַיִּים מִן הָאָרֶץ, בָּאוּ אֶל עֲפָרָם.

3

בְּנִי, בְּנִי, בִּנְטוֹת הַיּוֹם

עָיֵף גּוּפִי. וְאַתָּה

יָשֵׁן לְתָמִיד, דּוֹאֶה

אֶל מֵעֵבֶר לְקוֹלִי.

פָּשַׁטְתִּי אוֹתְךָ מִמֶּנִּי, הָלַכְתִּי.

אֲנִי אִמְּךָ, וְאֵין לְךָ אָב.

הוּא אֶל הָאֵימוֹת הָלַךְ,

כְּעָנִי לִבּוֹ שָׁתַק.

הִנֵּה שׁוּב הָאָבִיב

מַרְאֶה לִי שֶׁאֵינְךָ,

הִנֵּה שׁוּב אֲנִי

מְחַפֶּשֶׂת לְךָ מִלִּים.

לאונרדו

לֵאוֹנַרְדוֹ, סֶרֶן בְּגִבְעָתִי,

בֶּן עֶשְׂרִים וְשָׁלוֹשׁ לְעוֹלָם.

אֲנִי יְכוֹלָה לִרְאוֹת אֶת הַשָּׁמַיִם בְּעֵינֶיךָ

וְאוֹתְךָ – בַּטּוּר הַשֵּׁנִי בַּכִּתָּה

בַּשֻּׁלְחָן הָרִאשׁוֹן, בַּכִּסֵּא מִיָּמִין,

כִּמְעַט נוֹגֵעַ בְּשֻׁלְחָנִי.

"אָדָם חַי בְּעוֹלָם שֶׁהוּא בּוֹנֶה לְעַצְמוֹ",

אָמַרְתָּ בְּחִיּוּךְ שֶׁל מְנַצֵּחַ.

נָתַתִּי לְךָ צִיּוּן לְשֶׁבַח, וְאוֹרוּ פָּנֶיךָ.

נֵר חֲמִישִׁי שֶׁל חֲנֻכָּה, תשס"ד,

מַכַּת אֵשׁ רִאשׁוֹנָה, צִיר כִּסּוּפִים.

קָפַצְתָּ רִאשׁוֹן מֵהַגִּי'פּ, הִסְתַּעַרְתָּ.

נָתְנוּ לְךָ צִיּוּן לְשֶׁבַח, אֲבָל אַתָּה

כְּבָר לֹא הָיִיתָ.

נשל - אורלי שמואלי (צילום: עטיפת הספר)

**הכותבת היא משוררת, הוציאה "שירים על מות" בספרי "נשל" סדרת "כתוב" הוצאת "פרדס", עורך אמיר אור

***סרן לאונרדו (אלכס) ויסמן בן רבקה ואלכס נפל ביום כ"ח בכסלו תשס"ד (22.12.2003) בן 23 בנופלו, חטיבת גבעתי. מקום מנוחתו בית העלמין הצבאי עפולה. יהי זכרו האהוב ברוך לעולמי עד.