איך ניצלנו משריפה

"בגיל תשע ניצלנו אני ואחי משריפה גדולה שפרצה בדירתנו, ואחריה החל תהליך גירושין כואב של הוריי, שחיבוקם בזמן השריפה היה אחד היחידים שראיתי. אצלי רק אחרי גיל 30, התחברו כל הנקודות", חושפת ניבי אוזן

מאת: ניבי אוזן, מאסטר ב-NLP עם התמחות בטראומה 

את היום הזה לא אשכח לעולם. הייתי בת תשע ושיחקתי בחדר כשאחי רץ אליי בצעקות: "שריפה! שריפה!". לא האמנתי לו והייתי בטוחה שהוא סתם רוצה להציק לי. ממש נלחמתי בו כשהוא גרר אותי בכח לכניסה של הדירה, ושם ראיתי את הסלון עולה באש! אמי בדיוק חזרה עם אחותי מהגן ואבי הוזעק מיד מהעבודה. אני לא יכולה לשכוח את הרגע ההוא בו כל האנשים התגודדו והביטו למעלה על השריפה הענקית שפרצה בפנטהאוז, בזמן שהוריי מסתכלים גם הם המומים ומחובקים.

זה היה אחד החיבוקים היחידים שראיתי ביניהם, חיבוק אמיתי של עצב ושותפות גורל, שאחריו החל תהליך גירושין קשוח וכואב. בשנה זו הכל התנפץ ואז הבנתי, גם אם לא ידעתי לנסח את זה במילים, שעליי למצוא כלים להתמודד והתחלתי להתעניין לעומק בחיי הנפש.

יש לי חמישה אחים ואחיות יצירתיים וסופר מוכשרים – שלושה מהם מנישואים אחרים של אבי: אורי אוזן הוא פרשן כדורגל מוביל ששיחק בנבחרת ישראל, במכבי נתניה ובמכבי חיפה, רוני אוזן הופיעה כרקדנית ב'מיומנה' וב'הקמארי', והזמרת לירי אוזן הוציאה סינגל בשם "אקדח" שחולל רעש וזכה תוך פחות מחודש ליותר מ-140 אלף צפיות. אח נוסף בשם מייקל גורדון הוא תסריטאי הוליוודי, שכתב תסריטים לסרטים מצליחים כמו: "300", ונטע אוזן סטודנטית למינהל עסקים.

ניבי אוזן צילום אלבום פרטי

תמיד קינאתי באחיי על כך שכבר מגיל חמש היה להם מאוד ברור מה הם יהיו, ובסופו של דבר הם גם מימשו את זה. אני לא בהכרח ידעתי מה אני רוצה לעשות. מאז ומתמיד היה לי חיבור לכתיבה, אך לא הייתי מאלו עם ה'כישרון הטבעי', היצירתיות מעולם לא התפרצה ממני. בגיל 20 הלכתי ללמוד קולנוע וכתבתי תסריטים, מה שלא התאים לאופי הכתיבה שלי בכלל, אך כמי שאוהבת לכתוב חשבתי שזו בחירה פרקטית עבורי.

בכתיבה שלי היה תמיד איזשהו קסם, אבל היא הייתה בוסרית מאוד וקיבלתי מטר של ביקורות נוראיות לעיני כל הכיתה. לא אמרתי נואש והחלטתי להשתכלל: למדתי עוד טכניקות, קראתי ספרים והלכתי לכל קורס או סדנת כתיבה שהבטיחו להפוך אותי לכותבת או לפצח לי את התסריט. זה בעיקר גרם לי להפוך לכותבת גרועה שנשמעת כמו שעתוק לא מוצלח של יוצרים אחרים, אפילו גרעין הקסם שהיה בתחילת הדרך אבד. כשהקראתי חומרים קיבלתי ביקורות הרבה יותר נוראיות, ובסופו של דבר פשוט נשברתי.

במשך שנים לא נגעתי בדף הלבן, לאחר שהגעתי למסקנה שפשוט אין לי את זה. כך, עם תחושות צער, כאב ומחנק בגרון המשכתי הלאה, אך חיידק הכתיבה לא עזב אותי. בכל פעם שהיה אירוע שציין זמן שחלף כמו יום הולדת או ראש השנה הרגשתי ריקנות שכרסמה אותי מבפנים. לו רק מישהו היה אומר לי שאני לא צריכה להיות אמנית מיוסרת ושיש דרך לשלב בין חיים מאוזנים ופרקטיים לבין האמנות. לו מישהו היה אומר לי שבמקום להקשיב לביקורות הנוראיות האלה, עליי להתרכז במציאת הקול הייחודי שלי ושיש כלים לעשות את זה. לו רק מישהו היה אומר לי שבמקום להיות עבד להשראה (שבטוב ליבה תנחת עליי תמיד בזמן הלא נכון כמו בנהיגה או במקלחת), יש אפשרות לחבור אליה באופן יזום, מתי שארצה ולהוליד ממנה פתרון יצירתי ואלגנטי לכל תקיעות שלא תהיה.

צילום: אלבום פרטי

מצד שני, אולי מזל שאף אחד לא אמר לי את כל זה, אולי אפילו גורל, כי בזכות החניכה הזאת הצלחתי לפתח שיטה חדשנית, המסייעת ליוצרים, למוזיקאים, לסופרים ולכל מי שמטפח חלום יצירתי לעשות את הקפיצה הגדולה הבאה, ולהתחבר למקורות היצירה.  בניגוד לאחיי, רק אחרי גיל 30, דרך תהליך בו למדתי להסתמך על תחושת הבטן ועל האינטואיציה, כל הנקודות התחברו – עולם הנפש ועולם הכתיבה, אבל כשזה כבר קרה, זה קרה בגדול, והשינויים שהמטופלים שלי עוברים מפתיעים אפילו אותי לפעמים.

במהלך עבודתי במשך שבע שנים כתחקירנית בערוצים הטלוויזיה השונים בתוכניות כמו: "כלבוטק", "חתונה ממבט ראשון", "להיות אבא" עם טל פרידמן, "רויאל שף" ועוד, ראיינתי אלפי גברים ונשים ממטולה עד אילת, מגיל 9 עד 90, מזונה עד נוירולוג, ושאלתי אותם את השאלות האינטימיות ביותר. כשעושים את זה במשך שנים מגלים מתישהו היכן כולנו אותו דבר והיכן כל אחד קצת אחרת. הייתי צריכה לחלץ מהמרואיינים את האמת של הנפש שלהם, זו הייתה ממש מעבדה לחקר הטבע האנושי, והשנים האלו סייעו לי לפתח שיטה של פרקטיקות שבשימוש שלהם היצירתיות נפתחת ופתרונות אלגנטיים נולדים בקלות בכל תחום.

דווקא בתקופה זו של אי-וודאות, תקופה בה כולנו צמאים לתובנות, לרעיונות חדשים, לסדר ולמשמעות בעשייתנו, יש לי מילים מעודדות. ימים אלו הם הזדמנות לשחות נגד הזרם ולהגיע למקורות היצירה. המרוץ והלחצים של חיי היום יום מקשים עלינו לקחת פסק זמן אמיתי המוקדש לחלום היצירתי שלנו או להתעמקות על הצעד הבא. והנה נפתחה אפשרות לריטריט – זמן ייחודי ויקר מפז בו אין משימות דחופות, ואפשר לעשות לרגע סדר.

ניב אוזן צילום אלבום פרטי

חשוב מאוד לדעת שמוחנו חושב בצורה יצירתית כשהוא במצב רפוי – ולא כשהוא תקוע בלופ של המחשבות שהוא כבר מכיר. לכן פעמים רבות פתרונות מעולים מגיעים דווקא במקלחת או אחרי שינה טובה. והנה קיבלנו הזדמנות לעשות את זה: להרפות ולהאט, להריח את הפטרוזיליה וליהנות ממנה, רגע לפני שמכניסים אותה למרק.

זה נשמע אולי כמו בזבוז של זמן בעולם המהיר של ימינו, אבל באופן פרדוקסלי המנוגד לאינסטינקט, דווקא כשלא לוחצים על המוח, מרפים ומרווחים את השקט בין מחשבה למחשבה, מקבל מוחנו אפשרות להיפתח לכיוונים חדשים. מהרגע בו אנו מבודדים כל פעילות שאנו עושים ומתרכזים רק בה, מבלי לחשוב עשרה צעדים קדימה – בין אם זה שתיית קפה, סידור החדר או משחק עם הילד, מתפתחת נקודת מבט חודרת יותר על החיים. ראשוניות זו בלבד יכולה להספיק בשביל ליצור במוח חיבורים לא שגרתיים, להעניק לכל אחד מאיתנו הסתכלות רעננה ותפיסה מחודשת של הדברים, ולקבל הברקות יצירתיות שאפילו לא דמיינו לעצמנו.

 הכותבת, ניבי אוזן, היא מאסטר ב-NLP עם התמחות בטראומה שפיתחה את השיטה החדשנית "אינטואיציה מעשית" המסייעת ליוצרים ולאמנים להתגבר על תסכול ותקיעות