"אין לך מה לבכות, כולם מתים בסוף נכון?"

"אני באמת לא יודעת מאיפה היא גייסה תעצומות נפש להתמודד בשנתיים האחרונות ללא שום תמיכה מבחוץ עם המחלה". יפעת רוזנברג נפרדת בשברון לב מאחותה הקטנה תמר, שהותירה חלל עצום מאחוריה

23/10/2019
גוף ונפש קבלו עדכונים מגוף ונפש
  • RSS

מאת: יפעת רוזנברג

"הייתי כאן כדי לשתול את הפרחים על הקבר. כשהידיים שלי תיחחו את האדמה העיניים התבוננו על השם החקוק באבן. העברתי אצבעות על האותיות המסותתות, אולי דרך המגע המוחשי הגוף שלי יבין שזהו, זה סופי, אבל המוח ובעיקר הלב מסרבים לקלוט".

ככה פתחתי את הדברים שהקראתי לפני חודשיים מעל קברה הטרי של אחותי הקטנה. בת 41 בסך הכל, כמעט 42. כבר לא תהיה בת 42.

"אין לך מה לבכות, כולם מתים בסוף נכון?" היא הביטה בי כשישבנו ביוני על החול בבת גלים. "אז אצלי זה פשוט יהיה קודם". ואני בכיתי, אוהו בכיתי.

זה היה כשהמזכירה של הרופא צלצלה וביקשה לבטל טיפול כימותרפי ולזמן לשיחה במקום זה. שתינו הבנו את מה שלא באמת היה ברור עדיין לרופא והתברר לו רק בפגישה. איך נערכים למוות? שלך? של אחותך?

למרות שזה ארך שנתיים הכל קרה כל כך מהר. מרגע האבחנה (המאוחר) במיון בית החולים ועד הסוף הטרגי והמכוער במיון, סוף שלא מגיע לאף אדם. בחודשים האחרונים רקדתי בראשי טנגו עם המוות. "צעד קדימה שניים אחורה" אבל בלי סקובידו. ניסיתי לדמיין איך ארגיש כשאחותי תמות ואני אביט לאחור? על מה אצטער שלא הספקנו בעודנו בחיים? מה חשוב לי להגיד לה ויותר חשוב מזה – מה חשוב לי לשמוע ממנה? אבל לא הצלחתי.

יפעת רוזנברג ואחותה צילום אלבום פרטי

חוכמת הבדיעבד אני קוראת לזה. אני כבר כל כך כל כך מצטערת על דברים שלא הספקנו. על מילים שנאמרו וגם על כאלו שכלל לא היו צריכות להיאמר.

זה היה השבוע בלתי נתפס עבורי להספיד את אחותי הקטנה. קטנה אבל ענקית. גיבורה של ממש.

אני באמת לא יודעת מאיפה היא גייסה תעצומות נפש להתמודד בשנתיים האחרונות ללא שום תמיכה מבחוץ עם המחלה. לא רק זה היא אפילו נרתמה בעצמה לסייע ולתמוך בחברות חולות. "מבחינתי יש לי רק שפעת" היא אמרה והמשיכה להתנהל כמעט כרגיל. הלכה עם בעלה למופע סטנד אפ עם סיכות בבטן אחרי ניתוח, עשתה מסלול טיול בטבע עם חברים טובים בשבוע של כימו וכמובן לא הפסיקה לחפש ולמצוא ולהשתתף בפעילויות עם הבת הקטנה שלה אחרי הצהריים.

המוות ריחף מעל ראשינו אבל לא חשבנו שהוא יגיע כל כך מהר. ביום האחרון לחייה עוד תכננו לאן נטייל למחרת ובשעה האחרונה לחייה היא התעקשה עם הצוות על מה שהפריע לה. בקלסר מסודר היא השאירה לנו הנחיות והוראות ברורות ליום שאחרי. מרשימת טלפונים של אנשים להודיע להם על מותה ועד עצות סטייל סופר נני לחינוך הילדה.

 היא גם השאירה ערימת דפים מודפסים של שירים שאהבה.

 "שירים ישראלים- מאד עזרו לי כל השנים, ליוו אותי ולכן הדפסתי לנטע, שילוו גם אותה. להקשיב למילים".ככה היא ביקשה . על כל דף כתבה בדפוס מתי "להשתמש" בשיר הזה. על שיר אחד כתבה שהוא מתאים לפרידה מבן זוג ובאחר הקיפה בעיגול את הפזמון כדי שבתה תדע למה בדיוק התכוונה.

יפעת רוזנברג ואחותה צילום אלבום פרטי

המוזיקה היתה חלק בלתי נפרד מחייה. עשרות הופעות היא ראתה, לא ויתרה גם כשהיתה חולה וכשלא יכלה לרקוד כל כך יפה כמו שידעה ואהבה. באחת ההופעות היא רקדה כמו שהיא רגילה והמצלמה כמובן ננעלה על דמותה שהופיעה לפתע על המסכים הגדולים. תוך כדי ההופעה היא קיבלה סמס מהבוס שלה שגם נכח באולם ואמר שאשתו שמחה מאד לראות אותה חיה ומאושרת על המסכים.

"הם לא יודעים שהאצנו ברופאים ממיון לשחרר אותנו בחמש אחרי הצהריים אחרי לילה שבילינו שם כי יש לנו הופעה בערב", היא אמרה לי בחיוך והמשיכה לרקוד. עוד טרום שיחות הוידאו בווטסאפ היה לנו הרגל. כשאחת נמצאת בהופעה ויש שיר שאומר לשתינו משהו או שאחת אוהבת במיוחד היא מתקשרת לשנייה. ואז כשעונות לא מדברות, אין שיחה. רק שומעים את הזמר שר מעל הבמה.

בפעם האחרונה שקיבלתי שיחה כזו, שאגב לא היתה ההופעה האחרונה בה היא בילתה, שמעתי מעברו של הקו  את נתן גושן שר "כי את, את כל מה שיש לי, את" והבנתי שהתכוונה לעמידה שלי לצידה בזמן המחלה. ברור שבכיתי תוך שניות.

מחווה מרגשת מאד קיבלנו בימי השבעה מחמי רודנר. הוא הכיר אותה ואותי וידע כמה היא אוהבת מוזיקה ישראלית. בהופעה יומיים לאחר מותה הוא הקדיש לה מעל הבמה בפארק את "לבן בחלום שחור". מאד התרגשתי כשכתב לי את זה ובאופן טבעי מיהרתי לספר לה את זה, ידעתי שתתלהב. אבל כמו שיקרה לי בוודאי עוד אלפי פעמים בחיי נאלצתי לעצור את עצמי. אני כבר לא יכולה לחלוק את זה איתה.

היא היתה אישה של אנשים עם יכולת ליצור קשרים בדרך שבעיניי היא נשגבת והעידו על כך המנחמים הרבים שהגיעו. כל אחד שסימס או הגיע ועטף אותנו בחיבוק של מילים או חיבוק פיזי מאד נגע לנו ללב.

זה כנראה גם החיוך שלה, חיוך כזה מאיר וענק, שנמתח עד לעיניים ונמצא כמעט בכל מאות התמונות שלה עליהן עברתי בחודש האחרון.

אחות של יפעת רוזנברג צילום אלבום פרטי

אחת התמונות היא מהשנה שעברה, לפני כיפור, הלכנו לתשליך קהילתי בים בו כל אחד כתב על פתק מה הוא מאחל לעצמו לשנה החדשה ואחר כך ערבבו את הפתקים וכל אחד למעשה קיבל איחול של אדם אחר.

על הפתק שהיא הוציאה היה כתוב: להמשיך בבריאות טובה. להמשיך לעשות רק מה שאני אוהבת ושלמה עם עצמי ולהכיל ולתת את כל מה שאני מסוגלת.

לצערי העמוק, היא הצליחה להגשים רק שני שליש מהמשאלות.

היא היתה חולה שנתיים אבל לפני זה חייתה חיים מלאים בדברים שאהבה, בילויים וחברים ומוזיקה וכמובן האמהות לבתה המדהימה. היא אמרה שהיא לא יודעת איך זה בא לה ככה בטבעיות אבל שהיא מרגישה שהיא פשוט עושה את זה טוב ולכן בחרנו להדגיש את זה לנצח נצחים על המצבה. היא כל כך רצתה להספיק ללוות אותה לכתה א' וחשבה שהיא תחזיק מעמד אבל זה לא קרה. כל כך הרבה דברים היא עוד היתה אמורה להספיק ולחוות. יותר מחצי חיים נותרו לה.

הכאב והצער הם לא רק על החיים שנגדעו ועל מי שהיא היתה אלא על מה שהיא כבר לא תהיה ולא תחווה.

אחותי, אחותי, אחותי, אני חוששת שלא אזכור מעתה ואילך איך הוגים את המילה הזו כי לא אשתמש בה יותר.

 היא טבועה בי עמוק עמוק ולא ורק כי בעורקי שתינו זורם אותו דם.

אחות של יפעת רוזנברג צילום אלבום פרטי

בחצות, מספר שעות לפני ששנה חדשה עמדה בפתח, לא הצלחתי להירדם כנראה מתוך מחשבה שאם לא אלך לישון אז המחר לא יגיע. היה זה ערב חג והיינו צריכים לחגוג אותו לראשונה בלעדיה.

נותרתי עם זכרונות ערב החג מהילדות ומהשנה שעברה. "תכלה שנה וקללותיה"? היה לי כל כך קשה להגיד את זה וקשה עוד יותר לצפות בכלל ש"תחל שנה וברכותיה".

כרגע זה לא נראה אפשרי.

"כולם מתים בסוף נכון?"

אז זהו, שהסוף של הסרט הזה היה קצר מדי ובטח לא סוף טוב.

לזכרך, אחותי.

** הכותבת היא יפעת רוזנברג. אחותה האהובה תמר נפטרה לפני חודשיים. יהי זכרה ברוך




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה