''ביום בהיר אחד הכול השתנה''

בוקר אחד בגיל 13 התעוררה טל נבו למציאות אחרת, הגוף שלה לא מתפקד, הרגליים לא זזות, תחושת נימול בכל הגפיים. "במיון מצבי הדרדר. עוד ועוד בדיקות במטרה למצוא את סיבת השיתוק"

25/09/2019
בלוג אורח קבלו עדכונים מבלוג אורח
  • RSS

מאת: טל נבו

קוראים לי טל נבו, בת 21 מפתח תקווה. יש לי שני אחים קטנים ממני. אמא שלי אחות בבית חולים ואבא שלי אלקטרונאי. נתחיל מזה שהייתי ילדה קופצנית, חייכנית ומאושרת. אהבתי לרקוד היפ הופ, בלט, ריקודים סלונים והתמדתי בכל השיעורים. בילדותי היינו מטיילים הרבה בארץ ובחו"ל, בטבע ובעיר. לא הייתה שבת שלא היינו יוצאים ומבלים. הצגות, טיולים, מופעים, נופשים.

(צילום: באדיבות דובר צה"ל)

פעם אחת מני רבות נפשנו בבית מלון בקיסריה. הייתי בת 13. הפעם הזאת חקוקה לי ולמשפחתי היטב. קמתי בבוקר ומשהו קרה. ניסיתי לעמוד ולא הצלחתי. הגוף שלי לא תיפקד. ניתן לתאר זאת כמו מריונטה שאין לה מתפעל והיא פשוט נופלת. ניסיתי שוב אך ללא הצלחה. נימולים בלתי ניתנים לתיאור. נחתי קצת במיטה בתקווה שהדבר יעזור לי  ואוכל לקום, אך שום דבר לא עזר. אי אפשר לתאר איך זה להיות בחוסר שליטה על הגוף שלך. מיד נסענו למרפאת חירום כשאני נלקחת כמו תינוקת על ידי אבי. הרופא במרפאה לא ידע להסביר זאת והפנה אותנו למיון. במיון מצבי הדרדר. עוד ועוד בדיקות במטרה למצוא את סיבת השיתוק. ברגע אחד להיות תלויה במישהו לכל פעולה בסיסית שיש – לאכול, להתלבש, להתקלח ועוד.

(צילום: באדיבות דובר צה"ל)

הרופאים ניסו להבין מה מתרחש בגופי וניסו לטפל בי בכל דרך אפשרית. בעצם היה לי שיתוק בצד ימין של הגוף-יד ורגל וחולשה בצד השני. המחלה שלי כל כך נדירה שאין טיפול ספציפי ומנסים לטפל בכל דרך אפשרית. לא ניתן להגיד איזה טיפול עזר לי, אם בכלל. לאחר שניסו הכל הועברתי לבית החולים תל השומר לשיקום ילדים. כל מילימטר של תזוזה משמח. לאט לאט הצלחתי לעמוד ולהזיז טיפה את הרגליים. היה לי סדר יום – פיזיותרפיה, רפוי בעיסוק ולימודים. כן, כן –למדתי.

למדתי בבית חולים, היה חשוב שלא אפספס חומר ואהיה כפי שכל בני גילי. הביקורים לא פסקו וכל פעם ביקרו אותי –משפחה ,חברים מהבית, חברים לבית ספר, מורים וחברים של הורים. עברתי תהליך ארוך מאוד שבמהלכו התחלתי ללכת (עם עזרה רבה), התחלתי להבין איך אני מטפלת בעצמי במצב הזה, איך אני מתלבשת לבד ומצאתי לעצמי שיטות בעצם להתנהל עם יד אחת מתפקדת. בנוסף, התחלתי ללמוד איך לכתוב עם יד שמאל (הייתי ימנית). לאט לאט ימי האשפוז שלי התמעטו והגעתי יותר לבית ספר. רוב הזמן הייתי על כיסא גלגלים. בסופו של דבר ימי האשפוז שלי הסתיימו והסתכמו בשנה וארבעה חודשים. השיקום שלי לא הסתיים.

(צילום: באדיבות דובר צה"ל)

התאמנתי בקופת החולים בפיזיותרפיה, במאמנים פרטים ובשיטה מיוחדת שהגיעה מדנמרק. במשך השנים נעזרתי בעזרים שונים שעזרו לי ללכת ביחד עם היותי נעזרת בכסא גלגלים למרחקים ארוכים. במשך השנים המצב הפיזי שלי השתפר. כיום רוב הזמן אני מתניידת באמצעות קב ומכשיר שמחובר לי לרגל. למדתי במכללה תואר הנדסאי תעשייה וניהול, ואז התנדבתי לצבא. בתור חיילת הבנתי שאני רוצה לתרום יותר ולכן שמתי לעצמי מטרה לצאת לקורס קצינים. קורס קצינים שמותאם למתנדבים. לאחר חצי שנה של תהליך, אושרה הבקשה שלי והתחלתי את הקורס בדצמבר 2018. התהליך היה מדהים ולמדתי המון על עצמי. לאחר כארבעה חודשים של קורסים סיימתי את ההכשרות. אני קצינה בצה"ל. אני משרתת במחלקת משאבי אנוש בפיקוד העורף כקצינת מחשב, ומפקדת על עשרה חיילים.

כמובן שהמאבק שלי לא נגמר. תמיד יש על מה להיאבק. יהיו את אלו שיתמכו ואת אלו שלא. וזה בסדר! תמיד יש עוד חלומות. מבחינתי ניצחתי ואני עוד אנצח. הכל באמת אפשרי!

** הכותבת, טל נבו, מתמודדת עם מחלה באומץ רב ושיתפה אותנו בסיפורה האישי כדי לעורר מודעות




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה