לידה

כבר מזמן גיליתי את יחסיותו של הזמן. בהסתכלות אחורה, תשעת החודשים הללו, ואפילו כל שלוש השנים, חלפו במין יעף, הנה רק עלה הרעיון ואני אחרי, ואני מקבלת תמונות של התינוקת מדנה וחושבת לי, פעם היא היתה אצלי, וזה מרגיש לי רחוק מאוד כאילו לא עבר רק שבוע אחד. ואני חוזרת הביתה והבית אותו בית, ואפילו הגוף שלי הולך ושומט את הזיכרון כאילו לא היה דבר. אני הולכת ברחוב ואני לא בהיריון, וזה נחמד אבל מוזר, ואני מנסה להחזיק את הזהות המתעתעת שלי, הייתי כל כך פונדקאית ומה אני עכשיו, ומביטה בסרטונים ובתמונות כדי שלא יאבד לי זכרון הלידה הזו, ועדיין באיזו אופוריה.

לידה2

במהלך כל השבת שעברה התפתחה בי הידיעה שמחר אלד. אולי כבדות פתאומית שחשתי בה, אולי סימנים נעלמים שהיו גם בלידות קודמות ואפילו שם אין להם. התחילו לי צירים סביב שתיים בלילה במוצאי שבת, ונתתי לדנה ודן עוד שלוש שעות לישון לפני שקבעתי איתם שיצאו בקרוב לכיוון הדסה עין כרם. את הילדים הנחנו בבית הכרם אצל ההורים של מתן. הצירים לא היו חזקים או סדירים, ובמצב רגיל הייתי נשארת בבית עוד, אבל המצב לא היה רגיל והעדפתי לקחת טווח ביטחון. ובכל זאת הרגשתי כמעט כישלון כאשר האחות הודיעה לכל הפמליה שלא נראה שאני בלידה בינתיים (שבע בבוקר, פתיחה: אחת וחצי). מתן, דנה ודן יצאו להסתובב, ואילו אני ביקשתי להישאר לישון על מיטת מיון היולדות. הצירים גברו ולא הניחו לי מנוחה של ממש, אבל  כשחזרו האחרים אחרי שעה וחצי עדיין נראה היה לאחות שאין התקדמות (שעה: תשע וחצי, פתיחה: שתיים), ובעקבותיה נשלחתי אל הרופאה לשחרור. ערב ראש השנה, הילדים כבר ממוקמים אצל סבא וסבתא, דן ודנה כבר בירושלים מצפים, ואני, בניגוד לדעת הרופאה, עומדת ללדת.

זה פשוט לא מתאים שנתפזר עכשיו, ביקשתי מהרופאה, והיא נאותה לתת לי הפניה לאשפוז. ישבנו ליד מיון היולדות ולא הבנו בדיוק לאן ואיך אמורים ללכת. נכנסתי חזרה אל מיון היולדות, ורופאה אחרת ומקסימה שהיתה שם הסכימה לעשות לי סטריפינג (זירוז שבו היא מכניסה את היד ומסובבת סביב הראש של התינוקת לקריעת הקרומים). הצירים כבר כאבו מאוד, רציתי להכנס לחדר הלידה, לשכב, לקבל אפידורל.

אתנחתא קצרה על כאבים ועל אפידורל:

הכאב הפיזי, באופן דומה קצת לזמן (ושונה מאוד מהכאב שאינו פיזי), דוהה מאוד כשמתבוננים בו אחורה. אני זוכרת שכאב לי, אבל הגוף לא זוכר כלום ואני לא יכולה לעצום עיניים ולחוש, אז כל הסצנה זכורה לי יפה וזוהרת כאילו לא רציתי למות במהלכה. ויש בזה איזה חסד של האבולוציה: מי היתה יולדת שוב אם הכאב עוד היה חרוט בגופה.

את דורון ילדתי עם אפידורל, את שחר בלי. שתי הלידות היו נפלאות, אבל מתוך אותה שכחת כאב, הייתי אולי בוחרת ללדת שוב בלי. אלא שגם אם הכאב נשכח, אני זוכרת כמה לא תקשורתית הייתי כשילדתי לידה טבעית, וכמה עסוקה בתחושות שלי בלבד, ובלידת הפונדקאות רציתי להיות חלק מחבורה שעוברת משהו ביחד. בחרתי אם כן לקחת אפידורל.

חזרה למיון יולדות, עד שנכנסנו כולנו לחדר הלידה, ועד שהגיעה הרופאה המרדימה, ויצאה כי בדיוק התקלחתי וחזרה שוב, השעה היתה אחת עשרה וכבר הייתי בפתיחה שבע. בצד עמדה העובדת הסוציאלית של בית החולים, שהגיעה עם הדיווח על לידה פונדקאית ולא הצליחה לעזוב. המיילדת הבטיחה בקול מרגיע שכל ציר עובר בסוף, ואיכשהו זה עזר, יחד עם השפעתו ההולכת ומתגברת של האפידורל. ברגע שהכאב היה נסבל יותר היא כינסה אותנו סביב המיטה. יאללה, היא אמרה, צריך לתכנן את הלידה, ואני חשבתי לי, קצת מאוחר לזה, לא?

אבל התכנון היה חשוב. הוחלט שדן יוריד חולצה כדי להצמיד אליו את התינוקת עם הלידה, שדנה תסייע בקבלת התינוקת, ומתן יצלם ויחזיק לי את היד. שתי דקות אחר כך, בשלוש או ארבע לחיצות, הילדה היתה בחוץ, והבכי שלה היה הצליל הכי נפלא בעולם. המיילדת הניחה אותה בעדינות בידיו של דן שהתבונן משתאה, ודנה נפלה על צווארי בבכי. חבל הטבור עוד היה מחובר אלי כשהתינוקת נרגעה בידיים של הוריה הטריים. דנה, את אמא, איזו תינוקת מקסימה יש לך, שומעים אותי אומרת בסרטון. חדר הלידה היה צר מלהכיל את ההתרגשות שהיתה בו.

היא נולדה בשעה אחת עשרה וחצי, במשקל שלוש מאתיים ושש. ערב ראש השנה תש"פ, ונדמה שאין התחדשות מפעימה מזו.

נשארנו בחדר ארבעתנו קרוב לשעה. דנה הציעה לי להחזיק את התינוקת ועשיתי את זה, אבל לא התעוררו בי רגשות אמהיים כלל. התבוננתי בה כמו שמתבוננים באחיינית או בתינוקת של חברה, החמאתי על כמה היא יפה ומתוקה ושמחתי שהיא בריאה ושהצלחתי להביא אותה, אותנו, למעמד הזה. כדי שהתינוקת תהנה מהקולסטרום (החלב הראשון לאחר הלידה) סחטתי כמה טיפות שניתנו לה במזרק. לא רציתי להניק, ולא מפחד להתחבר, להפך: הרגשתי שזו פעולה שזרה לי עם התינוקת הזו.

אחרי שעה נלקחה התינוקת לתינוקיה ודנה ודן אחריה. מתן ואני נשארנו בחדר הלידה, ועשינו את מה שאנחנו נוהגים לעשות גם אחרי לידות הילדים שלנו: נרדמנו, אני על מיטת היולדת והוא על הכורסא הסמוכה.

משם המשכתי למחלקת נשים, ומתן נסע לארוחת ראש השנה אצל הוריו. קיבלתי חדר משלי עם מקלחת ושירותים. לא הצלחתי להבין או להזכר איך אמורים גם להחלים מלידה וגם לטפל בתינוק: ביומיים שלי בבית החולים, ימי ראש השנה, הייתי במנוחה מוחלטת, לבד מביקורים קצרים בתינוקיה אליהם הוזמנתי שוב ושוב על ידי דנה ודן. באחד מהם גם פגשתי את הסבתות, עוד מעגל במשפחה של התינוקת שנשאתי ברחמי, וזה הרגיש קצת כמו לפגוש משפחה רחוקה שאבדתי לה. בביקור אחר הגעתי עם מתן והילדים, ששמחו לפגוש את התינוקת אבל חיכו בעיקר לקבל כדור הפתעה מהמכונה בקומת הלובי. ההסתגלות שלהם לאמא בלי בטן ללא ספק היתה קלה יותר מהסתגלות של ילדי יולדות אחרות לאח/ות חדשה.

יותר משבוע עבר. בימים האלו אני מתכתבת עם דנה כל יום. היא מספרת על לילות ללא שינה, ולאט לאט על ההתרגלות לחיים החדשים של זוג שחי זה עם זה עשרות שנים בלי אף צווחה או בכי שהעירו בשעות לא שעות. ואני מנסה לגרד מזכרוני עצות או תובנות, מבהירה שאין החזרות גם תוך 14 ימי עסקים, ובכל לילה נופלת לשינה עמוקה, ארוכה ונטולת הפרעות.