טיפוח בימי קורונה

הפעם הסיפור על טיפוח נשים במהלך ימי הקורונה. רק כמו בכל סיפור טוב, פתאום יש טוויסט בעלילה, ועולה ונשאלת לה שאלה גדולה….

כבר סיפרתי לכם, שבתקופה האחרונה, בניגוד להרגלי מימים ימימה, הפוסטים לבלוג נכתבים כמעט ברגע האחרון, כדי לא לאבד מהרלוונטיות שלהם, במציאות שמשתנה מרגע לרגע.

הפעם התיישבתי לכתוב ביום שני בלילה, כשחזרתי מ"אין -קומזיץ" עם חברים, מסבים בריחוק הנדרש סביב שולחן ארוך ורחב עם מסיכות על הפנים. למיטב הבנתי, זה עוד מותר. לפני שיצאנו מהבית, התלבשתי לכבוד היציאה מתחומי הבית. אמנם לאירוע מאוד לא פורמלי, שיש בו קצת ניחוח של עשן, כדי שלא יבוא שוטר, אבל התלבשתי. זה משהו שלא קרה לי הרבה במהלך תקופה האחרונה. אני לא מתכוונת כמובן ללבישת בגדים במובן הבסיסי של המילה, ברור שהתלבשתי לאורך כל תקופת הקורונה, על זה לא אסרו עלינו, אבל המבחר שהתחלף אחת ליום כלל מספר "חולצות בית" רחבות מטריקו ומכנסי טייץ נוחים. אבל הערב, ממש התלבשתי. השקעתי מחשבה בשאלה אילו מכנסיים נשכחים אקח מפינת ארון הבגדים, איזו חולצה תתאים להם, ואפילו ענדתי מעט תכשיטים בסיסיים כמו שעון יד וטבעת נישואים. כאשר יצאתי מפתח הבית לעבר האוטו מצוידת בחיוך יפה שעליו משוך שפתון עדין, אוחזת בידי מסכה, כדי שאם יבוא שוטר, אהיה מכוסה, הרגשתי ממש כאדם מן הישוב.

הרהרתי לעצמי שבעצם מזמן לא יצאתי ככה מהבית. ושבהחלט די נחמד להתלבש ולצאת. נזכרתי שבעצם רק לפני שבועיים התירו לנו, הנשים, "לצאת מהמערה" במובן הטוב של המצב הרע, וללכת לספרית לקוסמטיקאית או לעשות את ציפורנינו.

יכולתי להתחיל ולהגיד שהיתה כאן קנוניה גברית נגדנו הנשים, אבל אני חושבת שזה קצת מוגזם, בכל זאת, אני בטוחה שמקבלי ההחלטות עשו הכל כדי לדאוג לבריאותנו, אז מה אם נדחה קצת את עצמינו או את גברינו.

אני גם יכולה להגיד שזה אולי פועל יוצא של העובדה שאין נשים בצוותים שהובילו את הטיפול במצב וניהולו, דבר שגרם למקבלי ההחלטות לא לקחת בחשבון את הדברים שכל כך מפריעים לנו, הנשים, ואני לא מדברת על דברים פעוטים כמו סידור הולם לילדים, בדמותו של  גן מתפקד, או אפילו את פתיחת חנויות המשחקים לקהל הרחב, כדי לחדש את מלאי הפעלולים וההמצאות שנדרשו כדי להעסיקם, אלא קצת צבע אדום על הציפורניים, מה כבר ביקשנו?

יכולתי גם לקחת את זה עוד יותר רחוק, ולהגיד שזה בכלל בגלל הדתיים, ברור לי ש"מקווה טהרה" חשוב אבל גם ספרית. אולי זה כי לחרדיות ממילא יש פאות, כך שהתסרוקות לא נפגמות, ואילו אנו, הממושמעות החילוניות ושומרות החוק הלכנו והלבנו מיום ליום.

שלא תחשבו שכל פעם שפרופסור סדצקי התראיינה בטלוויזיה, והרגיעה אותנו בקולה הנבון והנעים, לא עבר הרהור בליבי, איך זה שהשיער שלה נראה כל כך טוב, ולא נפל לבן בשערות ראשה? איך היא לא מלבינה לאורך התקופה? או שדרניות הטלוויזיה, שהן חיוניות, ובטח גם המראה והטיפוח שלהן. אנחנו, "הנשים הפשוטות" שילמנו את מחיר הקורונה, מיום ליום הגוון הלבן החל להזדחל לו אל תוך שערות ראשי.

כאמור, ברגע שרק ניתנה הרשות, יצאתי מביתי מצוידת במסיכה ובתורים, כדי להשלים את מה שפעם היה חלק מהרוטינה הנשית הקבועה.  פתחתי את הסיבוב אצל הקוסמטיקאית היקרה שלי . איזו קבלת פנים חמה חיכתה לי, כבר בכניסה עוד מחוץ לדלת, עמד שולחן שכל חומרי הטיהור וחיטוי הונחו עליו. המפגש המתחדש היה מלא חום, לא כמו תמיד בחיבוק חם שמלווה בנשיקה, אלא מדידת חום.

IMG-20200426-WA0013_1024x576

לפני שנשכבתי על מיטת הטיפולים נדרשתי למלא ולחתום על הצהרת בריאות. אני לא זוכרת עכשיו על מה בדיוק חתמתי שם, וגם לא ממש היה לי איכפת . הייתי חותמת גם על טופס "מלווה קורונה מרצון" לו היה מונח שם, ואני מקווה שבאמת אני לא מציעה למישהו רעיון מיותר. כל כך רציתי להרגיש שוב את ידיה הטובות, ולחוש ולו לרגע את השפיות שהופרה לאור הנסיבות וההנחיות המחמירות.

בהמשך היום הגעתי גם אל "זאת של IMG-20200426-WA0014_1024x576הצפרניים" שאצלי פשוט נקראת שירן. הצגתי לה מבוישת את ציפורניי הקצרות והעירומות, אלו שבמפגשי האחרון איתה, אי-שם לפני הקורונה היו ארוכות, מטופחות ואדומות. מה לא עבר עליהן בתקופת הקורונה הזו? זה התחיל בזה שקיצרתי אותן בגסות, כשהבנתי ששטיפה אינסופית, לפחות כמו רופאה מנתחת של כפות הידיים, לא מייצרת היגיינה עם ציפורניים כל כך ארוכות. אחר-כך הן החזירו לי, והגיבו בפעולת מחאה מיוחדת משלהן, והתחילו להתקלף, פיסות פיסות וחתיכות חתיכות. אני יודעת, אתם הגברים מבין קוראיי אולי לא מבינים, אבל לק-ג'ל לא מורידים עם אצטון, זה או שירן, או שחבל על הזמן. גם כאן, לא זכיתי לנשיקה וחיבוק, אלא למסיכה וריחוק. מישהו מכם מנסה לדמיין איך מתנהלת לה השיחה הקלילה הזאת, כששתינו עוטות מסיכות, וכל מילה שאני מנסה לומר מעלה לה אדים מהנחיריים היישר אל תוך זגוגיות המשקפיים, וכפות ידיי שנתונות בתוך ידיה, לא יכולות לסייע. בתשדירים, זה אולי נראה מאוד נינוח. במציאות גם עם מסיכה נוחה ואוורירית זה ממש לא ניתן. בסופו של דבר יצאתי ממנה הביתה עם אצבעות אדומות ובוהקות, והרגשתי לפחות כמו ג'וליה רוברטס בסצינה הבלתי נשכחת ב"רודיאו-דרייב", ורק רציתי לרקוד.

IMG_20181210_201625_1024x768

בטח מישהו חד- עין יקום וישאל: "רגע, מה עם השאר? מה עם השיער?" ואודה בלחש על האמת שכבר יומיים קודם, העניין הוסדר. "איך?" תשאלו, "הרי העניין טרם הותר?" אבל אתם הרי מבינים, כמו שהבינו פרנסי המשק וראשיו, ולכן אולי גם התירו לנו, הנשים, לשוב אל הספריות, שהתפתח לו "שוק שחור". רק אז הממשלה אמרה לעצמה: "יותר עדיף שנאפשר ונפתח, ואולי וגם נרוויח על זה את המס, כי הנשים ממילא פוגשות ספריות" אתם יודעים, כמורה שמחפשת תמיד למצוא בכל מצב דוגמאות שעשויות להמחיש נושאים שונים בחומר הלימוד, שמחתי שנפלה בחלקי תופעה חדה וברורה המדגימה היווצרות "שוק שחור". מעכשיו, כשאצטרך להסביר על "תקופת הצנע", תהיה לי דוגמא מאוד צבעונית איך שיער פתאום נצבע לו, אפילו כשהמספרות על פי חוק סגורות.  "טוב" תגידו לי , נשים צבעו בעצמן לעצמן. אולי אפילו סיגל סדצקי עשתה ככה. מספר נשים סיפרו לי שבעליהן מרחו להן את הצבע על הראש, כי חנויות הפרמה היו פתוחות, ואם מערבבים ככה וככה, זה בדרך כלל יוצא ככה וככה. במהלך חיי כבר שמעתי לא אחת על זוגות נשואים בהם הבעל צובע במסירות את שערות ראשה של אשתו. בכל פעם שאני שומעת את זה, אני מתרגשת ורואה בזה עוד ביטוי יפה של שותפות וזוגיות, אם כי מעולם לא בקשתי מאישי היקר שימרח את ראשי בצבע, אני חושבת שלו הייתי מבקשת, היה שמח לעזור לי בזה, ואף מצליח לעשות את זה כהלכה, אם לא בפעם הראשונה, אז בטח בשנייה או בשלישית, אבל בחרתי להשאיר את שיתופי הפעולה שלנו לתחומים אחרים. מה גם שהוא אומר שהוא אוהב אותי גם ללא צבע.

אז אחרי יום או יומיים שבהם עברתי את נקודת האל- חזור, זו שאת רואה בה בעיניים, את הלבן שבעיניים של השורשים הלבנים שבשיער, הבנתי שזה לא כזה משנה לי, בטח כשהמקום היחידי אליו הלכתי עם אישי מידי יום, היה אל השדות שבקצה המשק שלנו, כדי לחלץ מעט את העצמות.

ואז, כשהספרית הציעה לערוך אצלי "ביקור -בית", ובדקתי איתה שהיא לא מסתכנת, ובדקתי עם היועץ המשפטי שלי שאני לא מסתכנת, קבענו תור אצלי על המרפסת. ואז פתאום עצרתי ושאלתי את עצמי: "למה בעצם?", למה אני ממהרת, הרי המון זמן רציתי לנסות להפסיק לצבוע את שער ראשי, והנה הקורונה ייצרה לה לא רק "סגר חדש", אלא גם "סדר חדש", שעיקרו בשאלה , מה באמת הכי חשוב לי. ההזמנות שהונחה לפתחי, או ליתר דיוק למצחי גרמה לי להגיד לה: "אני ממש אשמח להסתפר, אבל לא בא לי לצבוע".היא זרמה איתי, הגיעה לקליניקה שבמרפסתי, וסיפרה.  נכדתי הקטנה שהיתה בבית התבוננה בי רגע לאחר מעשה, כאילו הגיעה הנה סבתא אחרת, מסורקת ומסודרת.

אז אני מנצלת את במת הבלוג ומכריזה כאן קבל עם ועדה, למרות שנפתחו המספרות, והמדינה שבה לגבות מס טבין ותקילין גם על הטיפוח שלנו, כי ככה זה, אין קיפוח, כמו שצריך שיהיה במדינה מתוקנת, אני בכוונה מלבינה. אם לא אוהב את זה בהמשך, אחרי שאראה איך זה נראה, תמיד אוכל לחזור ולצבוע, אולי אפילו בבלונד. למה לא בעצם? בלונדינית מעולם עוד לא הייתי.

כרגיל, יש רק בעיה אחת עם כל היופי הזה. אחד ההישגים המשמעותיים של תקופת הקורונה, שמן הסתם עוד אכתוב עליו בהרחבה בהמשך, שהוא תוצאה של אותה התבוננות פנימית, הוא המפגש המתרחש והמתרגש, בנתיים רק בקבוצת ה"ווטסאפ" שהוקמה, עם החברים איתם עשיתי את השלמת הקשר של קורס הקצינים לפני ארבעים שנים. אחד מהחברים הציע רעיון נפלא, שנערוך צילום מתחדש של תמונת המחזור של סיום הקורס. כל אחד ידאג להביא תמונה עדכנית שלו, ותיווצר תמונה חדשה שתראה את השינויים, ותיתן מקום גם למי מאיתנו שלא זכה, ונשאר בן 20 , ומקום לאלו שהלכו לעולמם במהלך השנים.

New Doc 2018-10-23 00.01.17_3_899x1024

מה שגרם לי לשוב ולהרהר שכאשר הצטלמנו אז לאותה תמונת מחזור, המפקדים שלפו אותנו מיוזעים מאיזו פעילות, אמרו לנו לעלות מייד על חולצת א' ולרוץ מהר למשרדים להצטלם עבור התמונה. חוץ מההבנה שהנה הקורס באמת עומד להסתיים, וכפי הנראה אני בפנים, התמונה משקפת בעיניי תמיד את המוזנחות בה הייתי ונמצאתי אחרי חמישה חודשים, שבהם הייתי יוצאת מהבסיס אחת לשבועיים, מגיעה הביתה ביום שישי בשש בערב, ויוצאת ביום ראשון לפני שש בבוקר. הרבה דברים לא ראיתי במהלך אותה תקופה. בטח לא ספרית, מודה בליבי שלא היתה לתמונה היכולת הטכנולוגית להעביר את הריח הזיעה והלכלוך. והנה, דווקא עכשיו, כשרוצים לתקן את העיוות ההיסטורי המתמשך ההוא, שוב אני מסתכנת, שאולי שערי לא ייראה טוב בתמונה, ואז מה יהיה? מתי יהיה מועד חדש לתיקון? עוד ארבעים שנה, כשאהיה בת מאה, ושוב ננסה להתכנס ולעשות פגישת מחזור?

IMG-20200429-WA0049_1024x762

בוגרי מחלקה 96 שפגשתי בשבועיים האחרונים, וגם אלו ממנה שלצערי לעולם כבר לא אפגוש, אני מאוד אוהבת אתכם, ומחכה למפגש המתהווה והמתרחש והמאוד מרגש! עם צבע ובלי צבע.

_______________________________________

מי שקרא את הפוסט בשבוע שעבר, יודע שחיפשתי את חברותיי לצוות ולחדר. השיתוף עזר, אבל מסתבר שכאשר עושים חיפוש שכזה אחרי ארבעים שנה, לא תמיד מוצאים מה שמקווים. יעל שתזכה לאריכות ימים נמצאה אחרי עבודת בילוש מאומצת ומשותפת של חברי הקורס. לצערנו על פנינה האהובה קיבלנו מידע אחר. היא נפטרה ממחלה לפני כארבע שנים, ודווקא כשהתחושה היתה שהנה, עוד רגע נשוב ונתחבק, הסתבר שרק זיכרונות נפלאים נשארו ממנה, יהיה זכרה ברוך!

את מרבית חברי הקורס מצאנו, וכמעט כמו הקורונה, בטור הולך וגדל. אנחנו לא מתכוונים לשטח את העקומה, נחפש את כולם, עד האחרון שבהם. אז אם אתם חושבים שזיהיתם מישהו או משהו, נשמח אם תעזרו לנו בחיפוש

התמונות:

תמונות 1 ,2-אצל רותי הקוסמטיקאית הטובה והנאמנה שלי, רותי אבירם מרמת ישי, שמזמן הפכה לחברה טובה .תור ראשון בימי קורונה

תמונה 3-תן לי קצת לק, ואוכל להתגבר על כל רמ"ק (בדיחה לקציני קשר בלבד)

תמונה 4-זו לא התמונת מחזור, זו אני במהלך הקורס, כשהשער הקצר התארך מאוד, והשחור היה טבעי מאוד. היום אני יכולה לכתוב בשמחה שהיא צולמה על ידי אמיר גוטפריד, אחד החברים לקורס, שממשיך מסתבר לצלם, ושפגשתי בקבוצת הווטסאפ אתמול, אחרי ארבעים שנה.

תמונה 5-תמונת המחזור של קורס קציני קשר, אוגוסט 1979, מחלקה 96. אני יודעת, אם ממש תתאמצו, תמצאו אותי שם, אבל חכו לתמונת המחזור המחודשת. אני ממש מחכה לה

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.