דיכאון

בחורה עם מחשב נייד

7.5.19

בוקר.

 

אני אוהבת לישון.
אבל בזמן שפל. דיכאון. דפרסיה,
אני ישנה גרוע מאוד.
נכנסתי למיטה מאוד מוקדם.
קבעתי את אתמול יום צום.
לאפס את עצמי קצת אחרי שבוע וחצי של בולמוסים אינסופיים שהביאו לעלייה חדה מאוד של כמעט 10 ק"ג והתנפחות כאילו אכלתי את העולם כולו.
התהפכתי במיטה עד מאוחר.
הייתי רעבה.
הייתי עצובה.
הייתי מתוסכלת.
ורק רציתי לברוח מהעולם לרגע. או כמה שעות.
קמתי בבוקר.. הייתי רוצה לכתוב "כמו חדשה". אבל לא, ממש לא כמו חדשה.
קמתי כמו שהלכתי לישון.
מדוכאת.
בודדה.
עצובה.
נשקלתי.
ירדתי מאתמול קצת.
3.4 ק"ג פחות.
הרוב נוזלים.
יודעת שגם העלייה החדה אינה כולה שומן.
אבל גם משהו.
חייבת להוריד עוד 5 ק"ג לפחות.
רק כדי להצליח לסבול את עצמי.
עוד 10-15 ק"ג למטרה הסופית.
לא יכולה לסבול את עצמי ככה.
הבגדים לא עולים.
העצמות נעלמות לי.
הפרצוף מתעגל.
מרגישה שמנה.
כל כך שמנה.

קשה לי.
כל כך רוצה איזון.

קמתי.
כאב לי מאוד הראש.
לקחתי כדור ונכנסתי להתקלח.
הרגשתי את החולשה.
והתחיל המאבק בראש שלי.
צריכה לצאת עד הצהריים..
לאכול לפני או לא.
הקול הבריא רוצה לאכול.
הקול החולה רוצה לצום.
למתוח את גבולות היכולת.
לראות כמה הגוף יחזיק בלי אוכל.
שיפרק את כל מה שדחסתי לתוכו לאחרונה.. ויש הרבה מאיפה.
בסוף הקול הבריא הצליח.
אני הצלחתי.
ואכלתי.
לאט.
בריא.
רגועה.
נהניתי.
דייסה שהיתה כמו טיפת מים אחרי מדבר.
עשתה לי נעים בבטן.

ובכלל..
חייבת להזכיר לעצמי לפני הבולמוסים כמה נעים כשהבטן ריקה או מלאה בקטע טוב.

חייבת.
רוצה להבריא.
רוצה למצוא את הכוחות בעצמי.

התחלתי את הפוסט הזה בדיכאון.
מסיימת אותו בתקווה.
בערבון מוגבל.
אבל יש חלקיק בי שמאמין בעצמי.

#דיכאון
#הפרעת_אכילה
#הכלא_שבהפרעת_אכילה
#תקווה