גברים

בחורה עם מחשב נייד

 בנים ליוו אותי מאז שהגעתי לגיל המתאים. מאז גיל 16 דאגתי נחרצות לא להיות לבד.
ועכשיו, בפעם הראשונה בחיי הבנתי שאני רוצה להיות לבד! וואו, איזו תובנה מטורפת.

דצמבר 2014.

גיליתי את הבנים מזמן. בטח סביב גיל 14,15 או 16,לא ממש זוכרת.

אני זוכרת שמהרגע שגיליתי אותם הם העסיקו אותי ורציתי להיות בזוגיות. אהבתי להיות במקום שרואים אותי, נותנים לי תשומת לב, ואני לא לבד.

בגיל 16 היה החבר הראשון שלי ומאז שאפתי נחרצות לא להיות לבד.

חבר אחר ליווה אותי מגיל 17 עד גיל 19, שכעוצמת אהבתנו כך היו עוצמות מריבותינו. אם חשבתי שיום הוא חשב שלילה, אם הוא חשב שקר הייתי בטוחה שחם.

כשסוף סוף הצלחנו להיפטר זה מעונשה של זו, המשכתי לחפש אותם כשקריטריון מספיק היה, כנראה, שיאהבו אותי. השאר היה פחות חשוב. העיקר לא לבד.

מגיל 20 ועד גיל 38 גדלתי עם אותו בן זוג, אב ילדי, שאהב אותי אהבת נפש מהרגע הראשון, פינק וחיבק והעריך והעריץ. עד שיום אחד הכל נשבר ומאז אני לבד. ממש לבד. לגמרי לבד.

אם אעגל קצת, אפשר להגיד שבערך 20 שנים אני דואגת לא להיות לבד.

מאז שנפרדנו הצצתי קצת לכמה כיוונים, בדקתי מה קורה, שמעתי סיפורים, עשיתי הערכת מצב. שוחחתי עם גברים, פטפטתי, אולי גם קצת פלירטתי,

אבל בפעם הראשונה הבנתי משהו –

אין בי כרגע שום קיבולת לזוגיות. לא כי זה מפחיד אותי, אלא כי אני לא רוצה. ממש לא רוצה. אני רוצה להכיר את עצמי, אני רוצה להתאפס תעסוקתית, אני רוצה לכבוש את השיאים שלי בעצמי.

אחזור על זה שוב כי זה כל כך גדול – אני לא רוצה זוגיות. כרגע. פנויה לעצמי, פנויה לילדיי, פנויה לעיסוקיי. לא פנויה למעבר לכך.

זה אומר שאני לא פוחדת. זה אומר שאני גם לא תלותית.
זה ענק, זה עצום, זה אדיר. זו הכרזת העצמאות שלי!

וזה לא שאני לא צריכה גבר, או לא אוהבת (אני מאד מאד מאד אוהבת אותם! שלא יהיה ספק לרגע). אני יודעת שבסוף השאיפה שלי היא לחיות בזוגיות. אני חושבת שאני גם בת זוג לא רעה בכלל, אבל אחרי שאמצא את עצמי ואהיה שלמה יותר.

וואו, איזו תובנה מטורפת.