פחד

בחורה עם מחשב נייד

יש המון דברים מפחידים בעולם שלא משפיעים עלי כמו לשמוע את המילה האסורה הזאת. וזאת לא רק אני! למה אנחנו כל כך מפחדים מהמילה סרטן?
מה כל כך מפחיד במילה הזאת?

אותי עדיין מאד מאד מפחידה רק המילה הזאת.

התת מודע יודע להכניס פנימה את מה שצריך לפחד ממנו בשביל ההשרדות.
אני מפחדת מאריות כדי לדעת לברוח מאריה.
"אז אם אני יודעת שסרטן זה מסוכן" אומר לעתמו תת המודע "אני אני אדע להמנע ממנו"
אבל…. זה לא נכון הרי.
ובעצם אפילו הפוך.

למה?
כי כשאני מפחדת ממשהו אני מחזקת את האנרגיה שלו כל פעם שהוא בסביבה (פרסומת, שיחה, פייסבוק וכו) ומשאירה את האנרגיה שלי דרוכה כל פעם שהמילה נשמעת. בגלל שאני אדם מודע- האנרגיה שמושקעת אפילו גבוהה יותר. מנסה לשכנע את עצמי לא לחשוב על זה, לחשוב על ההיפך, לעשות כל מני מניפולציות כדי שהמחשבה לא תכנס לי לראש. וכמובן, אם אני אבקש מכם לא לחשוב על פיל ורוד אתם…. כן, תחשבו על פיל ורוד.

אז הנטייה הטבעית והגאונה של המח להכנס להיכון ולפחד כדי שנדע לברוח בזמן מהטורפים פוגעת בנו במציאות הזאת. ומחזקת מחשבות שמורידות את האנרגיה שלנו והאנרגיה סביבנו. קולעת מחשבה בתוך כלוב של "זה רע" וככה מאד קשה להסתכל לזה בעיניים כשזה שם.
לא חשבתי לעולם שאני אתמודד עם זה
אבל היי, עכשיו צריך.

אני צריכה להסתכל בעיניים של הסרטן. ולראות אותו כפי שהוא.
הפחדים לא קשורים אליו. האנרגיה הנמוכה זה אני הכנסתי.
הסרטן הוא בפני עצמו.

עברתי תהחיך התיידדות מאד נחמד עם הגידול שלי לפני הניתוח. ואמרתי לו תודה על כל מה שקיבלתי.
ועדיין, המילה הזאת מביאה איתה אלי המון פחד. ואני עדיין לא יכלה לראות את כל התמונה ואת כל המתנה שקיבלתי בגלל ערפל הפחד.

ואחרי שהתעמקתי, והסתכלתי. אני רואה. זאת אנרגיה טהורה של אהבה. אנרגיה שהגוף יוצר בעצמו. וואו. באה לחדש. אבל כשהיא למצליחה לחדש זה נתקע בגלל שלל סיבות. וכשזה נתקע התאים קצת משתגעים ומאבדים את הצפון. וזהו. זה מה שזה.

אם זה רע, מפחיד, מסוכן, נוראי, טרגי היסטרי, זה מה שאנחנו בוחרים. כי חיים וזה חיים ומוות זה מוות וכל השאר זה בחירה שלנו…

פעם הייתי מנותקת מהגוף שלי. הרגשתי שהגוף שלי הוא מגבלה שמפריע לי. שאני רק משתמשת בו כי אין לי ברירה. לא נתתי לעצמי להיות חלק ממנו באמת. הרגשתי שבכלל כל החיים פה בכדור הזה הם איפשהו רחוק ממני, שאני לא מפה. הרגשתי זרה.
ממש ממש ניסיתי חזק לא להרגיש זרה.
ניסיתי ממש חזק לעשות כאילו אני הכי חלק. אבל לא הרגשתי חלק. והייתי מלאה בכעס על עצם הקיום שלי בעולם.
כן, זה נשמע מוזר, אבל עמוק בפנים הרגשתי את זה. הרגשתי מרחפת איפשהו רחוק.
בעזרת התטא הילינג הצלחתי יותר ויותר להחבר לגוף שלי ויותר ויותר להסכים להיות פה. אבל עדיין, זה היה מאמץ מאד גדול עבורי.

את השיעור הכי חזק שלי קיבלתי בשבועות האחרונים כשגיליתי שיש לי גידול סרטני ענק ומסוכן בשד. והבנתי שבגלל הגילוי המאוחר צריך להוריד אותו כמה שיותר מהר מהגוף שלי. וזה אמר לעשות כריתת שד.
כעסתי על הגוף שלי שהוא יצר דבר כזה. כעסתי שאני לא מליחה בעזרת הכוחות שמרפאים שלי לרפא את עצמי. הייתי מתוסכלת. הבנתי שאני הולכת להפרד מחלק מהגוף שלי. חלק שאני מאד אוהבת בגוף שלי, בעיקר בתור אישה צעירה.
קלטתי כמה אני קשורה לגוף שלי. כמה אני תולה בגוף שלי את האושר שלי. בבודהיזם זה נקרא "לקחת מחסה". שמתי לב שאני לוקחת מחסה מלא בגוף שלי. תולה את כל העצמי שלי בחיבור מלא לגוף שלי. היקשרות ענקית.
ומה עשיתי?
כעסתי על עצמי.
כעסתי על עצמי על עצם ההיקשרות הזו. ניסתי לשחרר את האחיזה שלי בגוף שלי.
ובשלב מסויים הבנתי שזה נובע מנסיון בריחה ולא מתוך העמקה. שוב, נסיון לא להכיר בכך שאני חיה פה בגוף הזה ושהוא חשוב לי.
זה הכריח אותי להעמיק ולבדוק את הקשר שלי עם הגוף שלי.
יום לפני הניתוח החלטתי לעשות טקס. אספתי חבורה של נשים מדהימות לפגישת זום ועשיתי טקס של פרדה מהשדיים שלי. בעצם, זה היה טקס של חיבור למהות הנשית שלי. טקס התחברתי לגוף האנרגטי שלי, לעוצמה האנרטית של הגוף הנשי שלי.
בכיתי המון, כי זה הייתי צריכה להתאבל. והתאבלתי. קיבלתי שזה פשוט מאד עצוב לי להפרד מחלק מהגוף שלי.
והתחברתי למהות הנשית האנרגטית הנשית שלי. הייתה בזה עוצמה ושחרור. כי זה המצב, זה מה שקורה.

אחרי הניתוח, כשהתעוררתי מלאה בכאבים נוראיים ובכילות והקאות, פתאום משהו מוזר תקוע לי איפה שפעם היה החזה שלי. זה ממש מוזר… זה מכריח אותי לגלות מחדש את הקשר שלי עם הגוף שלי. להסכים להיות פה. להסכים לגוף שלי להיות דבר נפלא שאני חלק ממנו ולגלות וללמוד איך להשתחרר אל החוסר אחיזה ואהבה חדשה עם הגוף.
אני עכשיו מתחילה ללמוד. וזה ממש מוזר