עישון, בגידה ואשמה

אין לי ספק שאחד הדברים שתרמו להופעת המחלה הוא עישון הסיגריות. גם אם הרופאים אומרים שלא, אני יודעת בתוכי שכן. בכל פעם שעישנתי, בכל פעם, היו לי יסורי מצפון. ביי ביי סיגריה. שלום ולא להתראות.

אני לא יודעת איך זה אצל אחרים, אבל אחת התחושות הראשונות שעלו בי לפני חודשיים, ביום הגורלי לשארית חיי, היא תחושת האשמה. התחושה שהבאתי את זה על עצמי. המקום שממנו אני באה גם לא תורם להרגשה הטובה. אצלנו מסתירים כאלה דברים. ואני כמו חברה טובה שלי שמדרבנת אותי לספר, שונאת ארונות. לא עשיתי כלום לאף אחד, או שכן?

ואז מגיע חשבון הנפש. אותו דבר ארור שצריך לעשות ביום כיפור. אותו חינוך דתי שקיבלתי כל הילדות שלי של שכר ועונש, של רע וטוב. הכל צף למעלה ונותן לי להרגיש שאולי אני אשמה בזה. במה שקורה לי עכשיו. אולי אני לא רגועה מספיק. אומרים לא לשמור דברים בבטן, ואני בהחלט מוציאה על כל מי שמעצבן אותי את מה שיש לי להגיד עליו ללא רחם. אולי זה כי אכלתי לא בריא? אבל אני אוכלת בריא. או שבגלל שכל האוכל שלנו מהונדס גנטית, או מלא בהורמונים ואנטיביוטיקות. לא הייתי צריכה מתישהו להיות טבעונית? או לפחות צמחונית? ואם זה בגלל שעבדתי שנה שלמה במפעל לצביעת בדים ושאפתי את כל החומרים הכימיים שם? או בגלל שגדלתי ביפו וביליתי הרבה באלנבי, המקום הכי מפוייח שיש עלי אדמת ישראל? ואולי זה כי קיללתי את הגרוש שלי ואיחלתי לו דברים לא טובים? או כי עזבתי אותו, שלא נדע? אולי. מי יודע. לא אני.

shutterstock_55512478

אין לי ספק שאחד הדברים שתרמו להופעת המחלה הוא עישון הסיגריות. גם אם הרופאים אומרים שלא, אני יודעת בתוכי שכן. הפעם הראשונה שניסיתי לעשן סיגריה היתה בגיל 14. התחברתי עם הילדים המקובלים בבית הספר. אז ביום אחד בכיתה ח', אני ידיד וחברה טובה הברזנו מבית הספר לכיכר הגדולה במרכז העיר. אכלנו את הפנים של לחם לבן, ושתינו שוקו. זה היה כבר מנהג קבוע אצלנו המבריזנים. אותו ידיד, הציע שנעשן סיגריה. הוא היה גדול מאיתנו בשנה ולמוד ניסיון בעינייני סיגריות. הוא אפילו ידע איך מכינים מפילטר סכין בכלא. מידע שימושי לאנשים מסוימים, ומגניב לאחרים. בכל אופן, מאז, הספקתי לעשן כבד (שלוש קופסאות בשיא, כשהייתי יחצ"נית במועדון תל אביבי יום וחצי), להפסיק לארבע שנים ולהיגעל מזה (בזמן ההריונות וביניהם), לגלגל טבק ולעשות איתו מליון גילגולים ונסיונות להפסיק אבל ללא הפסקה. בכל פעם שעישנתי, בכל פעם, היו לי יסורי מצפון.

הרגשתי שאני בוגדת בגוף שלי, שאני מתנהגת איתו בצורה לא הגונה. שיום יבוא וזה יתנקם בי. ובכן, זה קרה. לא התקף לב, לא לחץ דם, לא שבץ. הדבר שכולם מפחדים ממנו הגיע אליי. ואני מרגישה אשמה.

shutterstock_148614905

אז חודשיים שאני לא מעשנת. לא כי זה יעלים את הגידול הסורר. אני ברוגז איתה, עם הלוהטת הזאת. היה לנו רומן ארוך מדי, עם פרידות וניתוקים, עם כמיהה ופלירטוטים. אבל זהו, זה נגמר, אני לא צריכה אותה יותר. בדרך החדשה שלי אני הולכת בלעדיה.