סלסה ברחובות

בחורה עם מחשב נייד

הכרתי אותו דרך חברה. אותה חברה הייתה הפנים הידידותיות השניות שפגשתי באותו ערב בספטמבר. שתינו דוברות אותה השפה, לשתינו יש סיפורים. אני רציתי בכל מאודי לרקוד סלסה והיא, שועלה וותיקה ברחובות מונטניטה, הכירה לי את האיש המתאים בדיוק להרפתקה.
הוא גבוה, שחום, בעל שפתיים בשרניות, דובר אנגלית ועם יכולת נדירה לגרום לך להרגיש כמו רקדנית ותיקה על הרחבה.תנועותיו המתוזמנות והבטוחות שמות אותו על הגבול הדק בין מאהב לחבר הכי טוב. זה שאת סומכת עליו שיחזיר אותך הביתה בשלום. רקדנו שעות, חזרנו הביתה ומתוך תאורת פנס הסלולר אמרתי שאשמח אם נוכל פשוט להמשיך לרקוד.
למחרת הזמין אותי לארוחת בוקר מסורתית וטיול על שפת הים. הוא רב אמן במערכות יחסים בינלאומיות ויכול היה לתור את העולם אילו הייתה לו היכולת להתחייב לאותה בינלאומית שמצויה כרגע בזרועותיו. האחת איטלקייה, רקדנית מקצועית, אישה יפה שפגש ברחובות מונטניטה. התאהבו עמוקות אך היא נאלה לחזור לחיים האמיתיים. ושם בחייה האמיתיים גילתה שהיא בהריון. הוא הבטיח שיבוא עד אליה, היא סירבה להאמין ועשתה הפלה. הוא מעולם לא הגיע.
לאחריה הגיעה אמריקאית, שפית במקצועה ושתיינית חובבת, כזו שסיפורי הלילה עליה ממשיכים להדהד גם ביום המחרת. גרו יחד באהבה גדולה עד שזה נגמר בטריקת דלת ובשמועות הדדיות על רומנים אסורים. מי שטייל ברחובות מונטניטה בוודאי יודע שהרומנים האסורים שם הם בלתי נמנעים.
עיירת חוף כמו זו נוסדה על תשתיות מעין אלו. הכל מותר, הכל פרוץ, המסיבות אורכות שבוע, הגלים אף פעם לא נגמרים, הסמים זורמים כמו מים, המים לעיתים לא זורמים כלל. שעות, ימים בלי חשמל חוץ מאותו גנרטור שמרעיש שם במסיבה. זו מונטניטה של פעם. היום כבר יש תשתית שעובדת שמונים אחוז מהזמן ומסיבות שמסתיימות קצת לפני זריחה. ועל רקע הגאות והשפל נרקמים רומנים של שעה או של לילה או כאלו שהשפעתם היא לכל החיים.
כמה ימי הידידות שחלקנו הפכו כמעט לרומן עד שהחלטנו שזה כנראה לא מה ששנינו מחפשים. במונטניטה קל להתבלבל. אחרי שהדרמה שכחה והפרופורציות השתנו חזרנו להיות ידידים. היה זה ערב יום ראשון אחד כשרחובות מונטניטה שקטו והתרוקנו וליבי רעש והתמלא פחדים. שלחתי הודעה ובה ביקשתי שיהיה לי לידיד והוא נענה. ומאותה שיחה והלאה קיימנו ידידות אפלטונית ללא מהמורות, כזו שמלווה אותך בערב שיכרות חזרה מהמועדון ומתקשרת למחרת לשאול מה מצב החמרמורת. מעולם לא הלכנו לרקוד יחד שוב.
אותה הכרתי דרכו. הם נפגשו באותם רחובות צרים רווי המוסיקה של מונטניטה. היא קנדית רקדנית סלסה שנמאס לה מהקור ששורר שם בפנים ובחוץ. איבדה את אמה ארבע שנים קודם לכן ומתחזקת מערכת יחסים סבוכה עם אביה. הוא שמע אותה מתלוננת על שהגרינגוס לא רוקדים סלסה והוא, פיטר פן שחצן שגדל ברחובות ארץ לעולם לא, עבר שם ושאל אותה עד כמה היא יודעת לרקוד. ושם בין מוזיקת מועדונים אחת לאחרת הם רקדו סלסה ברחוב.
הידידות פרחה ולימים סיפר לי עליה, על אותה ידידה שהיא כמו חבר טוב שאפשר לדבר איתו על הכל. עוד הוא אמר שהיא במונטניטה כבר תקופה ארוכה ועדיין לא ניהלה רומנים אסורים. בעיות אמון קשות, היסטוריה של פגיעות והרצון פשוט לרקוד.
בבוקר אחד כשהמתינה לסלט פירות טרופיים באחד מדוכני הפירות המוכרים בעיירה עצרתי להגיד שלום. החלפנו שני משפטים וחצינו את הרחוב יחד לשבת במסעדה. הבטתי בה ושאלתי מדוע היא מסוגרת. באותו רגע נפתחו שערי שמיים וברזים של כאב נשפכו מתוכה החוצה. אני כבר לא זוכרת אם אכלה את הסלט.
החברות בנינו הלכה והתהדקה ובכל פעם שראיתי אותה רוקדת ידעתי שהיא אומנם רוקדת עם עצמה אבל בעצם רוקדת בשביל כולם. הגבר היחיד איתו הסכימה לרקוד היה הוא. הוא היה ידיד, היא הייתה מגוננת, הוא שקוע בעצמו, היא נהנית מתשומת לב, הוא רקדן מדהים, היא סקסית ויחד מצאו שפה משותפת.
לא עברו כמה שבועות מאותה שיחה והתבשרתי על הזוגיות החדשה שלהם. הוא שניסה לגלות את עצמו כאינדיווידואל מחוץ למערכות יחסים, היא שלא סמכה על איש מלבדו ועכשיו הם יחד.
שמחתי בשבילם ולימים הודתי כי עברו בראשי מחשבות עליו ועלי יחד.
חודש וחצי אחר כך ואני כבר בארגנטינה עם האיש החדש בחיי והיא מתקשרת אליי לבשר לי שהזוגיות ביניהם הניבה פרי אהבה. התרגשתי בשבילם ולאיש שלי אמרתי שגם אני הייתי רוצה לקטוף פירות. הוא אמר שגם הוא אבל לא כרגע משום שהוא רוצה אותי לעצמו רק עוד קצת או כמה שיותר, עד שנחליט אחרת. מר איקס וגברת ווי שני משתנים בלי משוואה.
הזמן עבר בארגנטינה ובאקוודור בהפרש של שעתיים בלבד וכך ניהלנו שתינו מערכות יחסים בינלאומיות בדרום אמריקה. שתי גרינגות מאוהבות בשני גברים שחומי עור, צרובי שמש. האחד גולש, השני על המגרש, כל מגרש שהוא ושתינו מרגישות בית, לפחות כשהם לידינו.
היא החליטה לחזור לקנדה לתקופה קצרה. היו לה מספר עניינים בירוקרטיים. היא סיפרה לי בשיחת טלפון כשאני הייתי שקועה בסיגריה, ישובה בחוץ בשעת ערב מאוחרת על מדרכה בבואנוס איירס. אמרתי שאין זה מתפקידי ועדיין הייתי שמחה אילו היו נוסעים יחד. היא נסעה לבדה לתקופה שאמורה הייתה להימשך ארבעה חודשים. ובתוך החודשים האלו חוותה מערכת היחסים טלטלה וסוגיות אמון מהעבר ומעכשיו החלו נוגסות בה. הוא שוב יצא לרקוד ברחובות מונטניטה.
היא ילדה בת. את כל התקופה עברה בלעדיו תוך שהוא מבטיח לה שהוא מגיע עד אליה והיא, אישה יפה האמינה לו ובבוקר בהיר אחד, רגע לפני שעלתה למטוס שיקח אותה לדרום היבשת, התוודה בפניה שתנועותיו המתוזמנות והבטוחות לא היו שמורות רק לרחבה ואז ביקש ממנה שתשאר קרוב לבתה, שתגדל אותה באהבה, שתמצא גבר אחר שידאג לה, שתאמר לה שהוא מת.
כשסיפרה לי לפתע התקצר המרחק מקנדה לקיבוץ רוחמה וחיבקתי אותה חזק. בכיתי איתה, ניסיתי למצוא תשובות ובעיקר לגרום לה להבין שהוא לא האיש שלה ופתאום הציפו אותי זכרונות עבר וכאבתי ומתוך סערת רגשות כעסתי עליו. כעסתי על האיש שלי דווקא. ומתוך הפגיעות שלי הטחתי בו שיחזור חזרה, שיש הרבה שקורה ברחובות מונטניטה אם יש לו עניין, שעדיף שילך כבר עכשיו. הוא זה שהגיע לכאן ויומיים אחרי כבר התחיל לדשן את הגינה בקומפוסט תוצרת בית, זה שמיד חיבק את אחותי הקטנה ובעצם אמר שהוא כמו אח, כמו בן, חלק מהמשפחה. הוא שהבטיח וקיים. הוא שמתרגש מכל בעיטה קטנה ומבטיח שהכל בסדר בכל פעם שמתעורר בי ספק. הוא שמעולם לא אהב את מונטניטה.
ואחרי סיבוב אחד בזירה הלכנו איש אישה לפינתנו. ואז הוא יצא מהחדר והביט בי כמו שהוא תמיד עושה רגע לפני שהוא מתנצל. "I'm sorry that your friend is going through that and I know it hurts but I'm not going anywhere. I love you".                                                          החיים משתנים כל הזמן, אין ערבויות ואין הבטחות ואין טוב או רע רק הפרשנות שלנו לאירועי חיינו. ובכל פעם שאתהה מדוע כדאי לעשות אם דבר אינו לנצח הוא יגיד שבדיוק זו הסיבה שכדאי לעשות כבר עכשיו ואז ימשיך הלאה וישאיר אותי עם הבחירה לרקוד או לא לרקוד.

 

הדי ארנזון
בלוג על מהחיים, על כל מה שעוקץ וכל מה שנעים. על השמח והעצוב, המיוחד והכאוב. הדי ארנזון, ישראלית, נשואה לאוליסס ארנזון, ארגנטינאי, אמא לבן ארי ואלכסנדר המטריפים. חושבת, כותבת, יוצרת. מאמינה בשינויים, ביקום ובשפע אין סופי.