מצילות/ תמר לזר

בעקבות טראומת ילדות, הדס הופכת לאישה הקיימת רק למראית עין. הדס נושמת, אבל לא חיה. היא הולכת ושוקעת לתוך מצולות נפשה, אל תוך שקט וריחוק מהסביבה. רגע לפני שהיא צוללת אל עונג ההתאיינות, היא פוגשת במצילות שלה.

20170711_225633~2

הדס נושמת, אבל לא חיה. קיימת רק למראית עין, נעדרת מכל הבחינות האחרות.
טראומה מילדותה גורמת לה לתחושה של "שואה" אישית משלה. היא יודעת שהשוואה קשה, אבל היא מרגישה קורבן ואבודה. שלקחו ממנה את חייה. ה"שואה" האישית שלה, היא שהפכה אותה למי שהיא. הטראומה שחוותה בילדותה ממשיכה להשפיע עליה, גם כעבור שני עשורים.
הדס מניחה לחייה להתנהל על טייס אוטומטי. היא מניחה לדברים להיות, לרוב בלעדיה. כל שינוי שתעשה צופן הרס, לא פחות מהבטחה. כל מילה מיותרת שתאמר עשוי לסכן הכל.
דיבור על הזוועה מקים אותה לתחיה ומשיב אותה להווה.

בגיל 31 היא מתגוררת בבית אמה בגבעתיים. חיים ללא חיים. חיי השרדות. היא נמצאת בזוגיות עם עמית, סטודנדט המקבל אותה, למרות הסתייגותה ממנו. הדס מתענגת על אהבתו של עמית, מייחלת להמשיך להתענג, אבל כעבור רגעים ספורים של חיבוק, החיבוק הפך לכלא, עדינותו הופכת לשקרית, גופו סביבה מעטפת נפץ, עורה פתיל שכל שביב של רגש יגרום לו להתלקח, לכלות כל מי שיתקרב.
ואולי בגלל שהיותו גבר, לאחר טראומת ילדותה, המגע עימו נע בין הרצון למגע ולהיות נאהבת, לדחייה וגועל.

הדס עובדת לפרנסתה אצל מירי התכשיטנית , חברה של אימה. היא ממרקת ומסדרת עבורה את החרוזים שהיא הופכת לתכשיטים, בתוך מרתף. המרתף בו היא עובדת, הוא שקט ומנותק מהסביבה. מאפשר למירי לבצע את עבודת היצירה בשלווה. והוא מאפשר גם להדס שקט וניתוק, שהיא כה כמהה לו.

להדס שהיתה ילדה ואישה מלאה, היתה רשימת משימות תחת הכותרת "להציל את הדס", ביניהן להרזות. היא אכלה אוכל דיאטטי בטעם קלקר והתאמנה בקביעות במכון הכושר. שם בחרה ברויטל כמדריכה. היא העדיפה אותה על מדריך גבר.
האוכל שאותו אכלה הפך עבורה למאטפורה למה שחשה. השפתיים הן מעבר הגבול של האוכל. עד לשם הוא מגיע מפתה ועסיסי, ומרגע שעבר את המחסום, אז מיצי הבשרים והירקות המתערבבים במיצי הפה הופכים לשלולית מלוכלכת, המוצקים מתפרקים ומתרסקים, וכל הפרטים מאבדים את גוניהם והופכים לעיסה מבחילה. המודעות לתהליך מעוררת בהדס חלחלה.

עמית מכיר לה את נפלאות המדיטציה, שם היא מוצאת מפלט מרוחות הרפאים של העבר הרודפים את נפשה. המדיטציה הופכת אותה מהדס ללא הדס. היא קיימת רק לכאורה. היא צוללת אל השקט. אל עונג ההתאיינות. היא הופכת פחות אדם ויותר דבר.
והשינה הופכת לבריחתה מהמציאות, אותה היא לא רוצה לחוות. כשהיא ישנה העולם איננו וגם היא איננה.

לאחר שהדס פוטרה מעבודה אצל מירי, בגלל אי יכולתה של מירי לשלם לה את משכורתה, חברה אחרת של אמה מציעה לה עבודה כסייעת לנערה אובדנית בת שש עשרה, תהילה. תהילה היפייפה, מצליחה להוציא את הדס מרצונה לשקט והתנתקות. היא מעוררת בה עניין, שזמן רב לא היה לה.
השקט שמילא אותה פעם במדיטציה מתחיל לשרור בה, לפעמים, גם ברגעים פשוטים, תוך כדי דיבור, בהאזנה, בישיבה נינוחה לצידה של תהילה על כסא של תלמידה.
יש משהו בתהילה ששולה אותה ממצולות השקט, שמשחרר אותה מלפיתת החנק של המדיטציה, שמשכנע אותה להישאר כאן, בעולם הזה, על צליליו, על ריחותיו, על זוועותיו, בסתירה גמורה למוטיבציה שלה עצמה.

ביום שבו הדס הצילה את תהילה ממוות, היא עצמה ניצלה בזכות תהילה מחייה החריגים. מחיים ללא רצון להיות ולהתקיים.
אך לא רק תהילה היתה מצילתה של הדס והדס מצילתה של תהילה. באחת מגיחותיהן הקבועות לים, הן מצאו את גליה, גורת חתולים נטושה. גליה היתה חלשה ושברירית, נעה בין חיים למוות. הרצון להצילה הביא את הדס ותהילה לפתח מרפאתה של הלן, הוטרינרית. שם לא רק גליה מצאה את הצלתה, אלא גם הדס, שחשה כבר מהרגע שכף רגלה דרכה במרפאה, נינוחות ותחושה של בית. הלן טיפלה גם בהדס, כאילו היתה גורת חתולים פצועה.
הדס מגלה מחדש את מיניותה ונשיותה, אבל לא עם גברים. הגברים עדיין נשארו בעיניה כשמשהו מאיים ורע, למרות שעמית היה שונה. הנשים החדשות בחייה מצילות אותה ושולות אותה ממעמקי המצולות שנפשה האבודה לקחה אותה.

מאחלת לכם קריאה מהנה!

XOXO

אחת שיודעת 😉

קרין מילשטיין
סטייליסטית, מאמנת כושר ובוגרת תואר שני לתקשורת ועיתונאות. זה מה שיוצר את הבלוג על תרבות, סגנון חיים, טיולים, ביקורת ספרותית, שירה ועוד... מוזמנים לקרוא, להגיב ובעיקר להנות... XOXO אחת שיודעת ;-)