מציאות מדומה

בחורה עם מחשב נייד

סינגפור היא בועה, מציאות מדומה, לה לה לנד כזו, נגפור מדינה שצדי צרפתי היה אומר עליה "ליד" כיהיא באמת ליד החיים האמיתיים. זה כאילו הכל פה מושלם מידי, קל מידי, נקי מידי, לא ממש מדמה את החיים האמיתיים במדינה ממנה אנחנו הגענו ולדעתי מרב המדינות בעולם. הרי אפשר לעשות רילוקיישיין להרבה מדינות, לחיות ללא עזרה מההורים והמשפחה ועדיין לא לצפות להעסיק עוזרת במשרה מלאה בבית, כי זה זול מספיק כדי שנוכל לעמוד בזה, זה קל מידי. בשבוע שעבר שוב היינו בשני מוקדים מדומים בעיר – באי סנטוזה, שכבר אמרנו שהוא סוג של טרומן שואו ולא באמת אי אמיתי, אלא מלאכותי שיובש ים עבור בנייתו, וברחבה של אחד הקניונים פה בעיר שנערכים בה מידי ערב בחודש הקרוב עד לחג המולד, הדמיות של סופות שלג (ראו תמונה) באמצעות תותחי קצף ענקיים, לרווחת הילדים והוריהם. אין ספק ששתי האטרקציות הרוויחו את התואר "אטרקציה" ביושר, אבל בעוד על האטרקציה אי אפשר להתווכח, על היושר אפשר, אפילו שמדובר בסינגפור. כי בתכל'ס המדינה קטנה ולולא היו מייבשים את הים, לא היה שום סנטוזה ולולא תותחי הקצף, בחיים לא היה פה שלג ולא משנה כמה יתחמם הגלובוס…אני מרגישה כאילו אנחנו חיים פה בעולם מקביל, מחכים לחזור לחיים האמיתיים שלנו מלאי ההתמודדויות האמיתיות, אלה שכל האנשים בגילינו מתמודדים איתם – במה לעבוד, כמה לעבוד כדי להספיק לראות את הילדים, האם זה הזמן להחליף דירה, איפה כדאי לגור, אצל מי עושים השנה את ליל הסדר וכאלה, שאלות קיומיות שלא נוגעות לשאלה מתי הכי כדאי לרדת לבריכה ומה לעשות כדי למלא את הבקרים שלי פה. זה לא שאני מתגעגעת לחיים שלי שהיו דומים בשנה האחרונה יותר לאוטוסטרדה מלחיים, אני פשוט יודעת שאלו חיים בהשאלה לשנתיים, ושישראל מחכה לי בפינה, וטוב שכך.  אני לא בטוחה שאלו החיים שאני מאחלת לעצמי. כמובן שהייתי שמחה לקחת את הקומפלקס שאני גרה בו איתי במכולה לישראל, אבל אני זקוקה להתמודדויות היומיומיות שלנו, להרגשה שאני חלק ממשהו – ממשפחה, ממקום עבודה, מקבוצת חברים. זה חסר לי. ועכשיו אני קוראת מה קורה בארץ בכל הנוגע לשריפת הענק בכרמל, ומייד מקליקה על הפורום שנוצר במטרה לארח משפחות שביתן נמצא בקו האש לסופ"ש, וכשאני רואה כמה משפחות פותחות את בתיהן וליבן וכותבות "נשמח לתרום את הבית שלנו למשפחה , נשמח לארח לכמה ימים שצריך, נשמח לארגן חוג קרמיקה לילדים במקום מגורינו" וכאלה, הלב שלי מתרחב והדמעות מציפות את עיני. כי זו ישראל, וזה אמיתי וזו פעילות שנעשית לא כציות עיוור לשום חוק מלבד לחוק הלב. ואחרי שראיתי פה בסינגפור שאמא עומדת בתור למוניות עם ילדה רטובה מהגשם או אחרת שמחזיקה על ידיה ילדה קודחת מחום ואף אחד לא נותן להן להתקדם לראש התור מחשש מה יגידו יתר הממתינים וכי זה החוק, אני לא בטוחה שעם כל הבריכות והעוזרות בעולם, אני ארצה להאריך את שהותינו כאן, כי הלב תמיד תמיד יהיה בבית האמיתי, בישראל.לחזור לחיים האמיתיים שלנו מלאי ההתמודדויות האמיתיות, אלה שכל האנשים בגילינו מתמודדים איתם – במה לעבוד, כמה לעבוד כדי להספיק לראות את הילדים, האם זה הזמן להחליף דירה, איפה כדאי לגור, אצל מי עושים השנה את ליל הסדר וכאלה, שאלות קיומיות שלא נוגעות לשאלה מתי הכי כדאי לרדת לבריכה ומה לעשות כדי למלא את הבקרים שלי פה. זה לא שאני מתגעגעת לחיים שלי שהיו דומים בשנה האחרונה יותר לאוטוסטרדה מלחיים, אני פשוט יודעת שאלו חיים בהשאלה לשנתיים, ושישראל מחכה לי בפינה, וטוב שכך.  אני לא בטוחה שאלו החיים שאני מאחלת לעצמי. כמובן שהייתי שמחה לקחת את הקומפלקס שאני גרה בו איתי במכולה לישראל, אבל אני זקוקה להתמודדויות היומיומיות שלנו, להרגשה שאני חלק ממשהו – ממשפחה, ממקום עבודה, מקבוצת חברים. זה חסר לי. ועכשיו אני קוראת מה קורה בארץ בכל הנוגע לשריפת הענק בכרמל, ומייד מקליקה על הפורום שנוצר במטרה לארח משפחות שביתן נמצא בקו האש לסופ"ש, וכשאני רואה כמה משפחות פותחות את בתיהן וליבן וכותבות "נשמח לתרום את הבית שלנו למשפחה , נשמח לארח לכמה ימים שצריך, נשמח לארגן חוג קרמיקה לילדים במקום מגורינו" וכאלה, הלב שלי מתרחב והדמעות מציפות את עיני. כי זו ישראל, וזה אמיתי וזו פעילות שנעשית לא כציות עיוור לשום חוק מלבד לחוק הלב. ואחרי שראיתי פה בסינגפור שאמא עומדת בתור למוניות עם ילדה רטובה מהגשם או אחרת שמחזיקה על ידיה ילדה קודחת מחום ואף אחד לא נותן להן להתקדם לראש התור מחשש מה יגידו יתר הממתינים וכי זה החוק, אני לא בטוחה שעם כל הבריכות והעוזרות בעולם, אני ארצה להאריך את שהותינו כאן, כי הלב תמיד תמיד יהיה בבית האמיתי, בישראל.

פז ארבל
אני פז, כבר לא בת 34, עברתי עם משפחתי לסינגפור בתחילת אוקטובר 2010 עד 2014 וב 7.3.18 יצאנו לרילוקיישן נוסף בהולנד (האג). מאז לא מפסיקה לכתוב על החוויות שלנו ועל החיים ב"גולה" המשתנה. לאחרונה למדתי את שיטת styling therapy באמצעותה התחלתי לשלב בין שתי האהבות הגדולות שלי - לטיפול ולסטיילינג ומאז אני קוראת מגזין "ווג" באותה גאווה בה אני קוראת את פרויד.