מלחמה בלי שם

מלחמה בלי שם, הסדרה החדשה על הלחימה במוצבים בלבנון. ואיך אני קשורה לכל זה.

אתגר התמונה במדים, קבוצות הפייסבוק החדשות שנפתחו והנבירה של כולם מסביב באלבומים ישנים – נשאבתי גם אני לטרנד.
כל זה וגם הסדרה החדשה מלחמה בלי שם של מתי פרידמן, שהיה איתי ביחידה.
אני לא טובה בלשמור על קשרים, אני לא נוסטלגית במיוחד (התבוננות בתמונות ישנות לא תמיד עושה לי טוב ולא מזמן השלכתי לפח כמויות של תמונות באלבומים שלמים), ואני לא נוהגת להיזכר הרבה בשירות הצבאי שלי, שגם בקושי סיימתי לצערי אבל זה כבר סיפור אחר.

כולם בלבנון

סיימתי קורס משק"יות חינוך, כולי "מורעלת", קיבלתי את השיבוץ שלי. עורב נחל? לא ממש ידעתי מה זה אומר. בכלל ביקשתי ללכת לחיל הים, זה היה החלום שלי. אמרו לי שיש שם הרבה הקצאות ואני רציתי חדר אוכל, וחיילים לעשות להם תרבות יום א', סדרת חינוך בנגב, שיעורי מור"ק, הצגות בתל אביב ועוד ועוד.
ואז, עורב נחל. יום ראשון בבוקר.
אני במדי א' מגוהצים, שרוך אפור, תיק חיילת.
העיניים עדיין אדומות מבכי הפרידה מהחברות שלי בקורס מש"קיות חינוך, והרגליים עדיין כואבות ממסיבת סיום הקורס במועדון (אז עוד לא היה "דאנס-בר").

אני שואלת איפה כולם.
בלבנון.
סבבה, אז מתי אני יכולה להגיע לשם?
צחקו לי בפנים. לבנון אומרים לך. דלעת. מוצב חודר. גזרה מזרחית. אין שם בנות. היחידה שהייתה שם זו כרמלה מנשה.
לא ידעתי מה קורה, לאף אחד לא היה יותר מידי אכפת ממני. זו הפעם הראשונה בחיים שלי שאני מרגישה כל כך מיותרת ולא יעילה.
אמרו לי "תפגשי את החיילים בשער עגל! תכיני להם שיעורי חינוך למוצב. צלמי אותם בוידאו".
עשיתי בערך פעם אחת כל אחד מאלו, עד שהבנתי שהדבר האחרון שמעניין אותם בירידה מלבנון או בעלייה, זה לראות דווקא  אותי. ושמערכי החינוך שלי בתרגולת מוצב מעניינים את התחת.
רוב הזמן הייתי לבד. התרגלתי להרגיש לא יעילה.
התחלתי להתקשר להוצאות ספרים ולהתרים ספרים. אני זוכרת שמישהו שאל אותי "מש"'קית חינוך, נכון?" איך ידעת, שאלתי. הוא ענה "כי אמרת 'החיילים שלי'. כנראה את מש"'קית חינוך". רק אחר כך אמרו לי שאסור בכלל להתרים, אבל לי כבר היו מאות ספרים במשרד שחיכו שיקחו אותם לדלעת.
אחר כך אמרו לי שיש להם די.וי.די, והתחלתי להתרים סרטים, משחקים…בחנוכה אחד החיילים שאל אותי "תגידי, מה חשבת שנעשה בדלעת עם אלף סביבונים?"
אמרו לי לעשות רישום, הקצין ניהול ביקש להחתים אותי על כל הספרים (שאני התרמתי, כן?) ושאני אנהל  רשימה מי לוקח מה.
ממש מעשי, הם בלבנון ואני פה. לא היה לי מושג אם הספרים בכלל מגיעים, אם מישהו קורא. עד שיום אחד בא אליי חייל אחד ואמר לי "שתדעי שאת ממש מצילה אותי עם הספרים האלו שאת שולחת לשם".

 

אחד שבאמת אמר ועשה

פאסט פורוורד. שנים אחרי הצבא, כמו שאמרתי פה למעלה בלשמור על קשרים אני לא טובה, אני פוגשת במקרה את מתן.
מתן אומר לי "נכון כולם תמיד היו אומרים 'לבנון כזו מדהימה! אני בטוח חוזר לפה כאזרח לטייל?' זוכרת? אז יש אחד שבאמת עשה את זה…זוכרת את מתי?" זכרתי את המשפט הזה, ולא תיארתי לעצמי שמישהו באמת עשה את זה. כמה שנים אחרי פתאום נתקלתי באינטרנט בפרק הראשון מהספר "דלעת", של מתי פרידמן. קראתי אותו בנשימה עצורה ומיד כתבתי את הערך על מתי בוויקיפדיה.
מתי פרידמן הוא גיבור (הוא גם תרם לי דם פעם אבל זה סיפור אחר). הוא לא רק חזר למוצב וכתב על זה ספר, הוא עשה (ביחד עם ישראל רוזנר) סדרה מרתקת בשם מלחמה בלי שם.
הסדרה תשודר בכאן 11, מספרת את סיפורו של דור שלחם במוצבים בלבנון, במלחמה שאפילו לא קראו לה בשם. צפו בפרק הראשון