מיהו יהודי? – ביקורת על ההצגה "יהודים רעים"(תאטרון הספרייה)/מיכל ליבר-רונן

המחזה "יהודים רעים" הוא מחזהו הראשון של המחזאי היהודי-אמריקאי ג'ושוע הרמן. המחזה הועלה לראשונה באוף ברודווי בניו יורק ב-2012 וההצלחה הרבה לה זכה גרמה לו לעלות אף בלונדון ולקצור שבחים רבים. המחזה מתרחש בחודש מרץ במפגש בין בני דודים לאחר הלווית הסב בדירה במנהטן. בלילה לאחר הלוויה, ג'ונה ובת דודתו דיאנה נפגשים עם ליאם, אחיו של ג'ונה וחברתו מלודי. בין שיחת המפגש מעלה נושאים של זהות יהודית, סטיגמות, כשרות, חתונה בין יהודי לגויה וסוגיית השואה. ומעל הכול ישנה מלחמה על הירושה של הסב: תליון החי עליו שמר בשואה. למרות הנושאים הכבדים, הטקסט מאוד הומוריסטי, ציני ושנון. והוא מהווה תמונה עדכנית להסתכלות על הדור הצעיר של היהודים החיים באמריקה.

צילום: שמחה ברבירו
צילום: שמחה ברבירו. מימין לשמאל: רן רווח, אוהד פונטה ונוי קלימן

המילה "יהודי" מוגדרת מילונית כ"מי שמשתייך לעם היהודי. יהודים הם קבוצה אתנית שמית שמקורה בתושבי ארץ ישראל בסוף האלף השנייה לפני הספירה אשר לימים הקימו את ממלכת ישראל וממלכת יהודה". אם כך, השאלה המתבקשת לפי הגדרה זו מהי מידת יהדותם של הגרים בארצות נכר ולא בישראל, המוגדרים יהודים על פי הגדרה מילונית זו אך זיקתם לדת בחלק מהמקרים היא מינימלית ואף אפסית. בסוגיה זו ובסוגיות נוספות הקשורות לכך ישירות, עוסקת הקומדיה "יהודים רעים". וכמו שנאמר במחזה: "…אחרי שהסדר נגמר, ההורים הלכו לישון ואנחנו ישבנו וראינו טלוויזיה וליאם פתאום עושה לנו "אני רעב", למרות שרק הרגע אכלנו ארוחה ענקית להתפוצץ, והוא הלך למטבח ומצא שם שקית רוגלעך ואפילו מיושי אמרה לו "חשבתי שאתה לא אמור לאכול את זה בפסח" אבל ליאם חייך ודחף רוגלה לפה כאילו "מה תעשי לי, אני יהודי רע", ונעמד מולי, אפילו שהוא ידע טוב מאד שאני לא אוכלת חמץ, והושיט לי את השקית: "רוצה"? אני יהודי רע".

צילום: שמחה ברבירו
צילום: שמחה ברבירו. בתמונה ליאור משיח

המחזה "יהודים רעים" הוא מחזהו הראשון של המחזאי היהודי-אמריקאי ג'ושוע הרמן. המחזה הועלה לראשונה באוף ברודווי בניו יורק ב-2012 וההצלחה הרבה לה זכה גרמה לו לעלות אף בלונדון ולקצור שבחים רבים. בישראל עלה המחזה לראשונה בתאטרון הקאמרי בבימויו של עמרי ניצן ב- 2015 וכעת הוא מועלה בתאטרון הספרייה. המחזה מתרחש בחודש מרץ במפגש בין בני דודים לאחר הלווית הסב בדירה במנהטן. בלילה לאחר הלוויה, ג'ונה ובת דודתו דיאנה נפגשים עם ליאם, אחיו של ג'ונה וחברתו מלודי. בין שיחת חולין אחת למשנה מתגלים נקודות ההסתכלות השונות של הסובבים: דיאנה הציונית הגאה, ליאם האמריקאי המלומד שההזדהות שלו עם היהדות היא ממנו והלאה, ג'ונה הוותרן ששואף לשלום בין בני הדודים ומלודי האמריקאית החביבה. המפגש מעלה נושאים של זהות יהודית, סטיגמות, כשרות, חתונה בין יהודי לגויה וסוגיית השואה. ומעל הכול ישנה מלחמה על הירושה של הסב: תליון החי עליו שמר בשואה. למרות הנושאים הכבדים, הטקסט מאוד הומוריסטי, ציני ושנון. והוא מהווה תמונה עדכנית להסתכלות על הדור הצעיר של היהודים החיים באמריקה. וכמו שנאמר במחזה: " בני אדם זה בני אדם וזהו".

צילום: שמחה ברבירו
צילום: שמחה ברבירו. מימין לשמאל: נוי קלימן, נועה כדריה ורן רווח

המחזה מאוד מעניין ורלוונטי והחיבור אליו הוא מיידי. למרות שהוא נמצא באותה נקודת זמן ומקום, הוא אקטיבי, דינאמי והדיאלוגים השנונים תורמים לקצביותו. יחד עם זאת, ישנו עומס במידע בעיקר במונולוגים של הדמות הראשית, דיאנה (או דפנה בשמה העברי). הבמאי ארתור קוגן (המנהל האמנותי של תאטרון הספריה) צלח בהעברת הטקסט המתורגם של רבקה משולח לחלל הבמה האינטימי של תאטרון הספרייה. הוא ביים ביד רגישה ובטוחה את הטקסט, עם דגש על הדקויות הקטנות. ומאוד אהבתי את השימוש בסלואו מושן בסצנת הסיום. קוגן עשה שינוי קטן בטקסט על מנת להפוך אותו רלוונטי ל2021 כששינה את ההכרות בין מלודי וליאם דרך הטינדר במקום באתר הכרויות באינטרנט – שינוי שתורם לאמינות הטקסט. הבמה הקטנה מתאימה לממדי המחזה ותורמת לתחושת האינטימיות יחד עם התאורה הרגישה והמדויקת של אורי רובינשטיין. הדבר היחיד שחסר הוא מוזיקת רקע שתעזור בחיבור כל האלמנטים יחד. וחבל. זה יכול מאוד להוסיף ולתרום לאווירה.

 

כמובן שההצגה מתבססת בעיקר על השחקנים ופה הליהוק היה מצוין. ליאור משיח כג'ונה – דמות שקטה, ביישנית ונחבאת אל הכלים. לכאורה תפקיד קטן אבל משיח מצליח להפיק ממנה את המירב, נוי קלימן עושה מטעמים מדמותה של מלודי השיקסע היפה. אוהד פונטה פשוט נהדר כליאם. הוא כריזמתי, כובש והדיאלוגים בינו ובין נועה כדריה שמגלמת את דיאנה תוססים ומלאי חיות. ונועה כדריה כדיאנה נפלאה – כובשת את הבמה. כדריה כדיאנה היא מצד אחד צינית, מעצבנת, אנוכית ומשגעת את שלושת האחרים ומצד שני היא מעבירה את הרגישות של הדמות ומצליחה לגעת בלב הצופים. מדובר בהצגה מצחיקה מאוד ומעוררת מחשבה על הזהות היהודית. וכמו שליאם אמר: "..העלבון הכי מקומם זה שהיא באמת מאמינה, ממש עמוק בלב, שהיא היחידה שסבוש היה יקר לה. כי היא הרי.. סופר-יהודייה. אבל סבוש היה גם הסבא של ג'ונה ושלי.."

צילום: שמחה ברבירו
צילום: שמחה ברבירו. מימין לשמאל: נוי קלימן, נועה כדריה, רן רווח ואוהד פונטה