מה קשור

זה התחיל מהודעה במסנג'ר של הפייסבוק של איזה אחד שלמד איתי ביסודי והתגלגל לכדי חודש מפוצץ נוסטלגיה עם כל מיני אנשים שלא ראיתי, דברתי או שמעתי מהם … כמה? 30 שנה? שניה …. מחשב. את היסודי סיימתי בכיתה ח' בגיל 14 …. כן, פאקינג 30 שנה. ואני בטירוף, מחפש את ההוא בפייסבוק, מוצא את השכנה המיתולוגית בלינקדאין וכן, אפשר להגיד שכמעט כולם שם, בקבוצה החדשה שלנו. תכל'ס, זה כיף לא נורמלי, אורגזמה של זכרונות ילדות, צחוקים על התמונה ההיא או ההוא שזרק שולחן על המורה וגם זאת ששברה את הרגל, ואפילו יש אי אלו ניצוצות של פיצוצים מהעבר. וכן, יש מצב ויהיה מפגש.

אבל … רגע … איך זה שעם אף אחד או אחת, באמת באמת לא שמרתי על קשר. איך זה שהיינו חברים כל כך טובים ביסודי, עם חלקם עוד החזקתי מעמד גם בתיכון אבל איכשהו מהצבא וצפונה, רק עם מישהו אחד דברתי מדי פעם וזהו. כן, יש לי כמה חברי פייסבוק או עוקבי אינסטוש מהחבורה הזו מפעם, אבל זה לא ממש נחשב אם לא ראיתי אותם בלייב או שמעתי את קולם, נכון?

אז איך זה? מה נסגר איתי?

בתמונות: חורבות בית הספר היסודי. נראות בערך כמו הקשרים שלי עם החברים מפעם, כלום ושום דבר.

DSC_0700
DSC_0706
DSC_0710
DSC_0711
DSC_0712
DSC_0716_00
DSC_0723_00
DSC_0723_01
DSC_0726_00

וכשאני חושב על זה, זה אשכרה מאפיין אותי. כל חיי אני עטוף בחברים, תמיד יש לי למי להתקשר בכל רגע נתון, אבל במקרה שלי זה כמו לכתוב על הקרח ביום חם, או כמו לצייר על חוף הים רגע לפני הגאות, עוד כמה רגעים והכל נעלם ואני עובר לחבורה הבאה. חברים מהצבא? אין. מהאוניברסיטה? גם אין. והאמת היא שעם חברים מהתיכון כן יש לי קשר אבל גם זה אחרי שנים של נתק והזנחה ובעצימות די נמוכה. רוצים עוד דוגמא? בכיף. זוכרים שכתבתי פעם פוסט על חבורות? אז כתבתי על קבוצה שנקראת …. איך קראו לה …. תזכירו לי … אה כן, טקילה. מי אלה בכלל? מאז כבר יש קבוצות חדשות. נקסט.

עכשיו אני נזכר בשיחה שלי עם מישהי, מישהי שהיתה ממש קרובה אלי במשך שנתיים בתקופה האחרונה. כמה קרובה אתם שואלים? אולי הלכנו לאכול כמעט כל יום צהריים? אולי דברנו על … על כל נושא שבעולם? כזה קרובה. היא עברה איתי דברים, אני עברתי איתה דברים, ממש לאב סטורי. ואז זה קרה. מכתב פיטורים, הקשר התמסמס לו לאיטו, עד כדי … לייק בפייסבוק פה ושם וזהו. אפילו דברנו על זה וברור לי שאני אשם, והיא צודקת. זה אני זה שלא יודע להחזיק קשר. זה אני הבאד גאי. ויש לי עוד סיפורים כאלה, חבר שעבד איתי כתף לצד כתף במשך עשור שלם, וגם הוא התפייד אל מרחבי הווטסאפ בקושי. מישהי שפרצה לחיי, דברנו ברמה יומיומית במשך שנה, נפגשנו המון, ואז כבמטה קסם, כמו שהיא נכנסה לחיי, כך היא גם עברה לפייסבוק זון, לייקים וזה וזהו.

וכשאני מנסה להבין מאיפה זה בא, ולמה אני ככה, אז אולי הכל מתנקז לזה שרמת הרגש שלי תמיד היתה ברמה נמוכה. זה אני זה שלא מתגעגע אף פעם, זוכרים? אז למה לי לשמור על קשר עם מישהו שאני לא מתגעגע אליו? ואני לא מבין גם למה אני ככה, אבל את זה כנראה רק הפסיכולוגית העתידית שלי תגלה וזה בטח גם קשור למשפחה הפולניה שלי שגם איתם דרך אגב כשחושבים על זה אני מדבר עם מי מהם פעם בשבוע למשך חמש דקות במקרה הממש ממש טוב.

ולחברים החדשים ישנים שלי מהיסודי אני רוצה להגיד, שוואללה אני באמת באמת נהנה מהקבוצה שלנו ומהזכרונות שלנו, רק מקווה שאולי, אולי הפעם זה איכשהו יחזיק מעמד.

יאללה פורטיס, תן בראש.

[youtube ciwp2HFbC_w nolink]

ובסופו של יום, מה אני רוצה להגיד? דבר ראשון, רוצה לבקש סליחה מאלה שנעלמתי להם מהרדאר. רוצה להגיד להם, זה לא אתם, זה אני ובאמת אין כאן שום דבר אישי. זה אני זה שדפוק פה, לא אתם.

ו … נהיה בקשר, הא?