לתת או לא לתת ? סיפור רכבת

בחורה עם מחשב נייד

הוא נכנס במהירות לקרון. צעדיו הנמרצים מרמזים שיש תכלית להימצאותו דווקא כאן.

הכרתי אותו. מיד יחלק לנוסעים כרטיסיות מהוהות. לא יביט בעיניהם. יניח את הכרטיסייה על השולחן הצר, ויעבור מיד לספסל הבא. כך עד סוף הקרון.

הוא ישען על דלת הקרון, ימתין מספר דקות, יבחן את הנוסעים ויחזור לאסוף את הכרטיסיות, משלשל לכיסו את השקלים המונחים ליד, ממלמל דבר מה ומהנהן בראשו לאות תודה.

אדם רזה, כפוף מעט, עיניו מתרוצצות מנוסע לנוסע, נזהרות לא לפגוש מבט. לבוש חולצת טריקו בהירה ונקייה ותיק בד גדול תלוי על זרועו.

הוא מתקרב לעברי, מניח את הכרטיסייה על השולחן לידי. אני לא נוגעת בה. יודעת מה כתוב. מצוין שם שהאיש חרש אילם ומבקש שהנוסעים יעזרו לו בקניית הכרטיסייה בכל סכום שימצאו לנכון.

שילך לעבוד אני חושבת. הוא אדם צעיר. מדוע שיקבץ נדבות. הוא בוודאי אוסף לא מעט שקלים בסיבוב היומי שלו. כשימות ימצאו תחת המזרן מיליונים.

המחשבות לא מצליחות להקהות את תחושת האשם. איש מבקש עזרה ואני מתקמצנת על מספר שקלים? הוא רמאי. אני מנסה להשתיק את הגינוי. אולי הוא בכלל לא חירש . מצא דרך להוציא מאנשים כמה שקלים. כמו אלה שעומדים בצמתים או נכנסים לבתי קפה, סומכים על תחושת אי הנעימות והחשש מלהיתפס בעיניי אחרים כקמצנים.

לא אתן. אפילו לא שקל. לא עכשיו ולא בפעם הבאה.

הכרטיסייה הלבנה מונחת על השולחן. מאשימה.

החייל מולי ישן. אולי גם אני אעצום עיניים? המבוגרת לידו מוציאה את הארנק ומחפשת. שלושה שקלים. גם הצעירים ממול מוציאים כמה שקלים ומניחים על השולחן.

הם מביטים בי? שיעבור כבר לאסוף את הכרטיסיות שלו וילך לקרון אחר. למה הוא מחכה?

אני מתעבת אותו. ידי מקרבת את התיק. אולי בכל זאת. כמה שקלים ואחוש נדיבה וטובת לב והוא יחייך אלי בתודה.

לא. בשום אופן. תפסיקי.

אני מביטה לעבר השולחנות האחרים. בוחנת את השלל. הנה הוא מגיע. אוסף ביד אחת את הכרטיסיות ובשנייה את השקלים. עובר במהירות לספסל הבא. מתקרב אלי. שפתיו קו דק של גינוי. ידיו כועסות. בשולחן הבא הן נרגעות. חיוך קצר ומיד ממשיך.

נשימה ארוכה. היד מרפה מהתיק. הכתפיים עדיין מכווצות. קמצנית אחת.

Iaffa Gavish
כותבת על נושאים מגוונים. הצגות, ספרים, אוכל, מסעדות ולייף סטייל. תמצאו כאן את היומיומי, את שעות הפנאי ואת ההנאות הקטנות של החיים.