לידה שקטה והפלות, ואנחנו….

בחורה עם מחשב נייד

 

איזה נושא להתחיל איתו את הפוסט הראשון שלי פה…

חשוב מאין כמוהו, כואב וטראומטי, כמעט טאבו להזכיר את זה.

אבל כל אחת מאיתנו מכירה מישהי שעברה משהו כזה, או שעברנו בעצמנו. אז כדאי שנדבר (ונכתוב) על זה, לא?

יש שיגידו: ״מה פתאום לדבר על זה?! לשים בצד ולהתקדם להריון הבא!״   ״תשכחי מזה, העיקר שאת בריאה״ ועוד כאלה. יש שפוחדות מעין הרע, מפחד שיתממש למשהו רע. ואז את נשארת לבד, שוב. עם הכאב, הבלבול, האבל והפחד. אין לזה מקום. והרגשות לא הולכים לשום מקום, רק מתגברים, ולפעמים הגוף מדבר בכאבים וסימפטומים, ויש חלומות ולפעמים סיוטים.

מה עושות עם כל זה?

אז קודם כל חשוב לדעת שיש מקומות וא.נשים לדבר איתן. יש מרכזים כמו מרכז ״חווה״ בבי״ח תל השומר, ויש מטפלות שמתמחות בתחום. יש קבוצות תמיכה. יש דפים בפייסבוק. יש בלוגים על התחום.

בגרמניה, למשל,  יש שירות בכל בית חולים שמאפשר התייעצות ותמיכה רגשית לנשים ובני זוגן שעומדות בפני החלטות קשות על הפלות, בכל שלב. ויש ייעוץ לנשים שעברו לידה שקטה תוך כדי אשפוז וגם אחרי, מחוץ לבית החולים. אנחנו עוד לא שם, אבל מתכוונות.

וחשובה גם ההכשרה והמודעות של נשות המקצוע – המיילדות, האחיות, הרופאות, העו״סיות, המלוות הרוחניות, הדולות – למה אפשר לעשות במצבי אובדן, ובעיקר – איך זה משפיע עליהן ומה קורה להן מול אובדן ואיך להתמודד עם זה. וזה אחד הדברים שאני עוסקת בו.

כי היכולת לבטא את מה שקורה בתוכנו, בין אם זה קורה עכשיו, קרה בעבר או אנחנו נוכחות ומלוות , יש לה השפעה מאד גדולה על ההמשך, ועל מניעה של הווצרות טראומה. כשיש מלווה שיכולה להכיל את הקושי והכאב של האישה, ויש לה כלים, היא יכולה להקל מאד את תחושת הבדידות, האחריות והאשמה שחשה האישה על מה שקורה לה. וזה יכול למנוע בעתיד התפתחות של טראומה.

ב- 18-19 לינואר אנחה, יחד עם חברה מגרמניה, סמינר לנשות מקצוע על הנושא. כל הפרטים כאן.

 

mws
בת 57, פסיכולוגית תהליכית (גופנפש), מלווה נשים במשברי אמצע החיים. נשואה, אמא לבת. בת לאמא. קוראת, רוקמת, מבשלת, אוהבת א.נשים. פעילת מקלדת (בעיקר).