להאט את האופנה המהירה

חברות האופנה צריכות לחשוף היכן מיוצרים הבגדים שהן מוכרות, על ידי מי, באילו תנאים, ומהן ההשלכות הסביבתיות של תהליך הייצור. זאת בניגוד למודל העסקי הנהוג כיום

המושג "מזון מהיר" מוכר בוודאי לכולנו, אך מה לגבי "אופנה מהירה" ("fast fashion")? בעוד רוב הציבור מודע לנזקי המזון העתיר בשומן ובסוכר, רק מעטים מכירים את ההשפעות ההרסניות של ייצור המוני של בגדים זולים באיכות נמוכה, שמאפיין כיום את רובו המוחלט של עולם האופנה. המחיר האמיתי של השפע הזה  – זיהום סביבתי בלתי-הפיך, פגיעה בזכויות העובדים ואף סיכון חייהם – נעדר כמעט לחלוטין מהשיח הציבורי.

עם זאת, לאחרונה ניתן לחזות בתחילתה של התעוררות בתעשיית האופנה, ובהתהוותו של דיון בתוכה על עתיד הענף. "שבוע האופנה הירוקה" שהתקיים בחודש שעבר ברומא, לצד העיסוק באופנה בת קיימא בשבועות האופנה המסורתיים בניו יורק, במילאנו ובפריז מאותתים שיש נכונות לשינוי גם בקרב החברות הגדולות. אפילו ועידת "כוחות באופנה" שערך בחודש שעבר מגזין האופנה הנחשב "ווג" כללה פאנל בנושא "עתיד האופנה המוסרית".

עובדי מפעל

בשלל היוזמות לפיתוח תעשיית אופנה בת קיימא נכללים בין היתר טכנולוגיות לייצור בגדים מפלסטיק ממוחזר, איסור על השימוש בפרוות ועורות בעלי חיים, והעדפת כותנה אורגנית על פני כותנה בגידול קונבנציונלי. גם רעיונות שבעבר נראו מופרכים כמו ייצור בגדים מאצות, או בגדים המיוצרים מחומרים מתכלים בלבד ויכולים להיות מושלכים לקומפוסט בסוף השימוש, מהווים כיום חלופות ריאליות בפני קברניטי התעשייה. חברות כגון H&M ו-C&A ומעצבים בולטים עוסקים בפיתוח טכנולוגיות ל"סגירת הלולאה" – מצב בו כל הבגדים שלנו יהיו ניתנים למחזור מלא, וישמשו כחומרי גלם לייצור בגדים חדשים.

אין להמעיט ביכולתן של יוזמות אלו לצמצם את נזקי האופנה המהירה, אך בנוסף להן יש להיאבק על שני עקרונות מהותיים בהם צריכה התעשייה להשתנות מהיסוד. העיקרון הראשון הוא השקיפות – חברות האופנה צריכות לחשוף היכן מיוצרים הבגדים שהן מוכרות, על ידי מי, באילו תנאים, ומהן ההשלכות הסביבתיות של תהליך הייצור. זאת בניגוד למודל העסקי הנהוג כיום, שבו משתמשים מותגי האופנה בקבלנים ובקבלני משנה לביצוע עבודות הייצור שלהם, בעיקר במדינות דרום מזרח אסיה. שיטה זו מאפשרת לחברות להעלים עין מניצול עובדים, סכנות בטיחותיות והפרות תקנים סביבתיים, כאשר מיקומם ושמותיהם של רוב מתקני הייצור בתהליך אינם חשופים לציבור הצרכנים.

עובדות מפעל בגדים

אופן הפעולה הזה הגיע לשיא גרוטסקי בהתמוטטות מתפרות ה"רנה פלאזה" ב-2013 בנגלדש, שבה נהרגו מעל 1,100 עובדי טקסטיל. החברות שבגדיהן נתפרו במקום (מנגו, H&M, זארה ועוד) סירבו להודות בכך, ועשו זאת רק לאחר שהתפרסמו תמונות מהמפעל ההרוס בהן נראו טיקטים של מותגיהן. גם אז סירבו החברות לקחת אחריות על האסון – מאחר שהפועלים במקום לא הועסקו על ידן באופן ישיר.

מאמציהם של ארגונים רבים לעודד שקיפות הביאו יותר ויותר חברות לפרסם שמות, כתובות ופרטי קשר של מפעלי הייצור שלהן לציבור הרחב. מדובר עדיין במיעוט מהחברות, ונכון להיום הן מפרסמות רק את המפעלים המבצעים את הייצור הסופי, ולא את מתקני עיבוד הבדים וצביעתם, או את החקלאים מהם נקנתה הכותנה – כך שהדרך לשקיפות עוד ארוכה.

אייץ אנד אם

לצד שקיפות בתנאי ההעסקה, יש לדרוש מחברות האופנה לפרסם את המחיר האקולוגי של ייצור הבגדים. ספק אם במידה והיינו יודעים שייצור טי-שירט אחת דורש לא פחות מ-2,600 ליטר מים וכ-150 גרם חומרי הדברה, היינו מסוגלים לקנות בגד רק בשביל שיונח בארון ובסוף לא נשתמש בו.

העיקרון השני הוא הצורך להאט את תעשיית האופנה. לשם הפרופורציה, אדם ממוצע צורך כיום פי ארבע פרטי לבוש מלפני עשרים שנים. הזמן שכל בגד נמצא בארון התקצר בחצי, ואנו נלבש אותו שבע פעמים בלבד עד שיושלך לפח, ייתרם לצדקה או יועבר לחנות יד שנייה. הייצור המהיר והזול יוצר עודפים רבים מדי שאפילו חנויות היד השנייה אינן מסוגלות להתמודד איתם, והן נאלצות בסופו של דבר להשליך אותם לאשפה. חלק מהעודפים שלא נמכרו במבצעי סוף העונה או בחנויות היד השנייה נשלחים למדינות אפריקה ונמכרים שם במחירי רצפה. מה שנשאר מופנה להטמנה או לשריפה. לאחרונה פורסם שהחל משנת 2013 השמידה חברת H&M מעל 60 טונות של בגדים בייצור עודף, עוד לפני שיצאו לחנויות.

האחריות להאטת האופנה נמצאת גם אצלנו, הצרכנים והצרכניות. עלינו להתחיל להאט את קצב הצריכה שלנו, ולקנות בגדים איכותיים שיחזיקו יותר מעונה אחת. ביטוי נוסף להאטה הוא להפסיק לקדש את המחיר הזול, ולתמחר מחדש את הבגדים שלנו באופן שיכלול גם את האיכות, השמירה על הסביבה וזכויות העובדים.

** הכותב הוא מור הופרט, כתב האופנה והסביבה אתר "דבר ראשון"