התנועה לשיחרור האישה!

בחורה עם מחשב נייד

מיד עם פרוץ אחורי החגים, נאמנה לחזון השנתי שהכרזתי עליו, יצאתי אל דרכי החדשה.

מלאת מוטיבציה, כוחות, שמחת חיים ואופטימיות קוסמית על אזורית כלל מערכתית..

בערך..

האמת היא שקודם כל במשך יומיים הקשבתי לשקט, הקשבה דרוכה, קפוצת איברים.

משעה לשעה משהתברר שהאוכלוסיה איננה מתכוונת לשוב במפתיע לחופשה בלתי צפויה ממוסדותיה החינוכיים רפו איברי. אלה שאינם רפויים מראש. התמתחתי ארוכות עד קצות אצבעות הרגליים.

נשמתי נשימות עמוקות והתענגתי על העדרו של הטף.

ואז פצחתי במשימות הנדרשות להגשמת חזוני השנתי: תנועה!

תנועה איחלתי לעצמי השנה.

ובכן, התנועה הראשונה שהתבצעה הייתה החוצה מחשבון הבנק שלי אל חשבונה של בעלת מכון הפילאטיס הקרוב למקום מגורי.

זו הייתה תנועה גדולה מאד שכללה העברה של שקלים רבים משום שפילאטיס למי שאיננו בקי הוא מה שנקרא "ספורט אינטילגנטי"!!

ולא בכדי. אינני יודעת מי מכם קוראי הנאמנות (!) מכירה את רזי הפילאטיס על מכשיריו המשוכללים, המיטות המשונות בעלות הקפיצים, ושלל המוטות והחבלים שבהקשר אחר יכלו להכלל ברב המכר 50 גוונים של דבר משהו.

על מנת לעסוק בספורט האינטילגנטי הנ"ל כדאי לגשת קודם למבחן פסיכומטרי מתקדם ורק אז לשכב על המיטה שאם לא כך ייתכן ותמצאו עצמיכן מוטלות הלאה רחוק אל האין סוף. ובאז שנות אור לא יהיה שם בכדי להציל. מה שכן בוודאי תזכו בציקצוקי שפתיים של יתר הקהל האינטיליגנטי ובשלל מבטי בוז.

אינטיליגנציה, כמצופה עולה, הרבה!

אבל להפתעתי גיליתי שעיסוק בספורט זה אינו מסביל אותי. ואפילו לאחר זמן מה התעוררו שרירי הבטן שלי משנת הדובים הארוכה שלהם (כ40 שנים בקירוב) ונדהמו לגלות שהם קיימים בכלל. לקח להם, לשרירים איזה זמן להזכר שתפקידם להתכווץ, להחזיק ולהיות חזקים אל מול איתני הבטן, אבל בזכות השיטה, האינטיליגנטית, שכמובן החמיאה להם, הם התגייסו והחלו עוסקים במלאכה.

אז לחזור לפילאטיס  הייתה המשימה הראשונה.

השנייה הייתה תנועת חפצים החוצה.

נכון, באותו היום קדמה לה תנועת חפצים פנימה היישר מאיקאה.

הסבר הגיוני: על מנת לסדר חשוב שיהיו הכלים המתאימים. מדפים בגודל הנכון, קופסאות איחסון מקרטון תכלת, מפיות יפות, חבילת קשים, וילון אמבטיה..

אחרי שהקירח סיים להתקין את המדפים ונער הזהב סיים להתקין את קופסאות הקרטון אז יכולתי, שוב, לסדר את פינת העבודה שלי!

יש את התנועה שמתבצעת בשעות הלילה מהמיטה שלי אל הכורסא שלמרגלות מיטתה של השמנמונת. תנועה בלילה במצב חצי ער חצי ישן ללא ספק נחשבת כפליים.

וגם, תנועה זו גוררת אחריה רצף תנועות שמלוות את כל היום שלמחרת: פיהוקים אימתניים, שיפשוף נמרץ של העיניים, צניחת הראש קדימה בפה פעור (תנועה שמשלבת כמה איזורים וסוגים שונים של תנועה). ועוד.

הייתה גם תנועה ערה של מילים שחיכו שיגידו אותם.

לא מעט פעמים תארתי כאן את מורכבות החיים כמשפחה עניפה המתגוררת בקופסאת קרטון. פלוס דלת קבועה בקיר גבס. פלוס עוד המון ילדים. לא פשוט למצוא זמן לדבר. לספר דברים, לפעמים לריב. צריך לגלות איפוק שאיננו אחד ממאפיני האישיות הנפלאה שלי. הוא אמנם בסיס אישיותו של הקירח, אבל נראה לי שזה מאפיין בולט שלו שנובע בעיקר מהעדר זיכרון פעיל..

הצטברו ערימות של מילים, עוד מהחופש הגדול שאירע לפני החופש הגדול גם.

למילים שאינן נאמרות יש נטיה להחמיץ. להתעוות, לתפוס צורה צבע וגודל שאינם דומים למקור כלל.

מילים הן רגישות. והן לגמרי מחזיקות מעצמן, ובצדק.

כך קרה גם לנו. מחמצת של מילים תפחה בבטן של הקירח ושלי. מבחוץ חייכנו לטף, מלבד התפלקויות לא סימפטיות של מילים רעות שמולמלו מתחת לשפם, הלגיטימי שלו והמוכחש שלי.

תנועת המילים החלה זורמת בקטנה. בהתחלה מאד קשה. משום שמילים שלא נאמרו בזמן כפי שאמרתי משנות צורה ונאמרות אחרת. וזה קשה. ולפעמים ממש כואב לשמוע. לעיתים כשאומרים אותן שורף בגרון.

היינו אמיצים. גם הפעם. והמשכנו. לאט לאט התפנו המילים הפגועות והגיעו חדשות. מילים של שותפות לדרך ארוכה, גם אם לא פשוטה. מילים של אופק. של התחלה. מילים של היסטוריה. של למידה של הבנה. מילים של רצון אמיתי. של ויתור. של פגיעות. וגם של פחד.

הן היו יפות, ומיוחדות. והן עטפו אותנו בנו. במי שגדלנו להיות.

אני לא בטוחה שהתנועה של הבכורה לפולניה נחשבת. אבל יש המון תנועה סביב השואה הזאת. גיוס ארבעה מעילים שונים עד שיהיה האחד שיענה גם להיבט הפרקטי: חימום ראוי באשוויץ, שהרי כבר סבלנו שם פעם וככל שזה תלוי בי שנית יהודה לא תיפול!

וגם מההיבט הממש ממש חשוב: שייראה מהממוש.. בכלל פולין נקראת בבית: פולינוש. מי שישמע.

רכישת זלוטי. מסתבר שזהו מטבע קשה להשגה, וצריך לדאוג לכך מראש! למרות שבכל פגישות ההכנה שנערכו לנוער ולהוריהם רושמי הש'קים, הובהר שאין מה לקנות!! ממש! מאד! ובכלל! בכל זאת חשוב שיהיו כמה זלוטים כי אולי דווקא במרכז המסחרי בקרקוב בין קבר אחים ביער לבית כנסת אוד מוצל דווקא שם יימצאו הטייץ שחסרים להשלמת המלתחה!

נראה מי יגיד שזו לא תנועה רבת משמעות! לאומית, חברתית, כלכלית.

יש את התנועה מהג'ודו הביתה פעמיים בשבוע. ולגן פעמיים ביום. ותנועת הבחישה בסיר המרק. והתנועות הפשוטות. לחבק לנשק לנפנף בידיים בכעס. לגרש איזה זבוב. לנעול. לצחצח. התנועה הזו שעושים עם הראש במראה של האוטו בה בוחנים בקפדנות את מצב הקמטים. התנועה המדויקת של השחלת חוט במחט.

והתנועה הזו המופלאה שאני מתאמנת עליה. זו שמרימה את זויות הפה שלי. לחיוך.

לחייך כי שיגרה. כי הכל בסדר. כי מה שלא בסדר עכשיו יסתדר. כנראה מתי שהוא.

כי תיכפ ירד פה גשם ויגדלו בחוץ חסות ואמנון ותמר.

נאמנה לחזוני ממשיכה בתנועה. מבחוץ ומהבפנים שלי.

בתנועת האהבה.

בתנועת העיניים שרוצות לראות. והלב שמבקש להתרחב כשטוב ולהתכווץ כשעצוב.

מתנועת המילים אלי וממני לעולמים.