הקרנות וקצת אחרי

בחורה עם מחשב נייד

שבוע שעבר נגמרו ההקרנות, 33 במספר אבל מי סופר, האמת שבהתחלה באמת לא ספרתי, זה היה נראה לי PIECE OF CAKE , אני באה מתפשטת מצטלמת מתלבשת וחוזרת הביתה, ככה כל יום, זה לא כואב, לא פולשני, צוות טכנאים נחמד, התפקיד שלי זה להגיע כל יום בזמן (כבר לא משימה פשוטה בשבילי), לשכב על המיטה ולתת להם לעשות את העבודה, טייק 1, טייק 2 וככה 6 שבועות והביתה.

ליום הראשון של ההקרנות הגעתי לבד, די אני כבר ילדה גדולה, שרדתי 4.5 חודשים של כימו, אני לא צריכה שיחזיקו לי את היד יותר, מה גם שידעתי שההקרנות זה לא פולשני ככה שאם מחטים לא חלק מהמנה העיקרית אז אני באמת גיבורה גדולה.

הגעתי לקבלה, הפנו אותי לקחת חלוק, להוריד חלק עליון ולחכות לתורי, לפני המתינה אשה מבוגרת נחמדה עם כלב שסיפרה לי שהיא מלווה את אחיה הגדול (בן 80) יום יום להקרנות ועוד אשה נחמדה אחרת שבאה עם בעלה בן ה-65, אז בין כל המספרים הגבוהים האלו כבר עמדה לי תחושת מחנק בגרון.

כשהגיע תורי, נכנסתי לחדר ההקרנות עם פרצוף עצוב, נשכבתי על המיטה כש-4 זוגות עיניים מסתכלות עלי במבטי רחמים , אז מה קורה איתי? בטח כבר ניחשתם, אני מצטרפת לקהל, מרחמת על עצמי והגוש בגרון הופך לבכי חסר מעצורים

ואני בוכה, ובוכה ומרחמת על עצמי

4 הטכנאים ממשיכים להסתכל עלי, שרה מביאה לי טישו, ג'ף מחזיק לי את היד, סנדרה מלטפת, אז למה שאפסיק לבכות? אבל עוברות 2 דקות ו3 ו4 אחרי בערך 7 דקות כבר די נמאס לי, אנחנו באותה פוזיציה, אני שוכבת והם מסתכלים עלי אז שאלתי אותם: "מה עכשיו?" הם לא עונים וממשיכים להסתכל עלי, "אני כבר לא בוכה" אמרתי להם

'אה היא לא בוכה' ג'ף אומר, 'היא לא בוכה' שרה אומרת גם

"אפשר להתחיל?" שאלתי

"היא נותנת אישור להתחיל" סנדרה אומרת

רילי? אני צריכה לתת לכם אישור להתחיל? לפעמים קצת קשה להבין את האמריקאים, במקום שהם יגידו מה לעשות הם מחכים שאני אגיד להם אבל לא אומרים לי שאני צריכה להגיד…מבלבל? גם אותי!

בהקרנות הספציפיות שלי נשימה (או יותר נכון לעצור את הנשימה) זה חלק מאד חשוב, המכונה לא מקרינה אם אני נושמת, רק כשאני עוצרת את הנשימה המכונה עובדת וכל זה כי האיזור המוקרן יושב מעל הלב ורוצים למזער את הפגיעה בו. ביום הראשון והשני עשו לי רק בדיקות ובקשו ממני לעצור את הנשימה כל פעם לכמה שניות, ביום השלישי התחילו ההקרנות בפועל ואז כל הטכנאים עוברים לחדר בקרה ואני נשארת לבד על המיטה, שומעת ברמקול את ההוראות שלהם מתי לעצור את הנשימה ומתי לשחרר,

'מתחילים על אמת' שרה אומרת לי

'תעצרי את הנשימה' ואני עוצרת נשימה ומחכה, 3 שניות, 4, 5, 8, וכלום, 20 שניות, 25 ואין שום קול ברמקול שמאשר לי לחזור לנשום,

'הם הלכו לאכול צהרים והשאירו אותי פה למות, אם הכימו לא חיסל אותי אני אמות מחוסר נשימה' אני חושבת לעצמי בהתחלה בשעשוע ואחכ ביאוש טואטלי

ואז שנייה לפני שנגמר האוויר אני שומעת את שרה אומרת לי 'את יכולה לנשום' ושוב עוד כמה פעמים כאלו של לעצור את הנשימה  מלא זמן ואז כל הטכנאים נכנסים לחדר ואני כועסת! 'חשבתי שהלכתם להפסקת צהרים ושכחתם להגיד לי לחזור לנשום!' הם צחקו: 'מה, לא אמרנו לך שבדבר האמיתי את תצטרכי לעצור נשימה במשיך חצי דקה במשך כמה פעמים?'

לא, לא אמרתם את הדבר החשוב הזה! הייתי צריכה להבין אותו לבד! באמת תודה!

אבל חייבת לציין שהטכנאים האלו מקסימים, בחדר של ההקרנות מאד קר ולכן הבאתי גרביים עבות לכל טיפול, באחת הפעמים שכחתי להביא והם נלחצו: 'ענת, איפה הגרביים שלך? יהיה לך קר ורצו להביא לי שמיכה חמה נוספת לעטוף בה את כפות הרגליים שלי'

התור שלי היה כל יום בשעה 15:00 אבל לאט לאט דחפתי את התור ל15:05 ואז ל15:10 ולפעמים 15:15…אחרי כמה ימים כאלו ג'ף קורא לי החוצה, מצביע על בחורה עם תלתלים וחלוק ואומר לי: 'את רואה את הבחורה הזו בחוץ שמחכה לתורה? בכל פעם שאת מאחרת גם התור שלה מתעכב והיא צריכה לחכות'

הבנתי את הרמז העבה ומאותו היום הגעתי תמיד בזמן.

אחרי שהבנתי את עניין הנשימות הארוכות וגם התחלתי להסתדר עם יד שמאל שלי שנרדמה באופן קבוע כי נאלצתי להרים אותה לחצי שעה מעל הראש (בשכיבה לא בעמידה) הגעתי למסקנה המוטעת שכנראה קלטתי את העיניין ואין יותר הפתעות (החל מהיום השלישי אפילו קיבלתי מהם A+ שאני מתנהגת יפה ונושמת כמו שהם מבקשים)

שבוע ראשון עבר בקלילות, שבוע שני גם, מהשבוע השלישי התחילה להופיע אדמומיות ומשם הכוויות לא אחרו לבוא, שורפות כל חלקה טובה, מעירות אותי כל שעה בלילה, מוצאת את עצמי מתמכרת למשחה בשם LIDOCAINE שבעצם מרדימה את איזור הכוויה ואת הרקמות מסביבה לשעה אחת בלבד (כן, אני סופרת) וככה אני יכולה לישון בלילה שעה שלמה בין מריחה למריחה.

לשבועיים האחרונים של ההקרנות הגעתי ללא אוויר בגלגלים, כוויות דרגה 3 על כל איזור בית השחי והשד, כאבים שלא מרפים ן2 כדורי אדוייל כל 4 שעות כדי שאוכל לקום על הרגליים

אבל גם זה נגמר

כשבאתי לביקור בישראל 10 ימים אחרי שהכימו הסתיים, הגעתי קירחת כמעט לגמרי, עם פלומה דקיקה שנקראת בשפת הכימו 'פלומת אפרסק' אלו בעצם שיערות שסרבו לנשור בכימו אורכן כחצי ס"מ והן פשוט יושבות על הראש ומסרבות לגדול או לנשור, תקועות להן. הכימו ניפח לי את הפנים, את העיניים, ובנוסף נשירת הגבות גרמה לי לא להסתכל במראה ליותר משנייה אחת, אבל כשבועיים לאחר הגעתי לישראל (חודש אחרי הכימו האחרון) כשעדיין אין זכר לשיער על הראש או גבות, יצאתי עם אחי ויעל לתל אביב ופתאום, פעם ראשונה מזה חצי שנה הסתכלתי במראה ואמרתי לעצמי:

'ענת, מה הפלומת אפרסק הזו על הראש שלך? הגיע הזמן להוריד אותה!'

מזל שאחי קירח כבר 20 שנה ותוך 5 שניות הוא הוציא מכונת גילוח וסידר לי את הראש א-לה שיניד אוקונור

ופתאום הרגשתי בן אדם, הרגשתי טוב עם עצמי אפילו יפה וזוהרת וזה הצחיק אותי כי חודש קודם אורלי ס. שפגשה אותי לקפה בסאניוייל הציעה לי: 'אולי תגלחי את הראש לקרחת נוצצת?  אני חושבת שיהיה לך יפה'

אמרתי לה מה פתאום, בשביל מה? זה לא משנה ולא ישנה כלום כמה שערות מדובללות על הראש.

אבל זה כן שינה, פשוט זה היה צריך לבוא ממני, כמו כל דבר בחיים שלנו, רק אם אנחנו מחליטים שאנחנו רוצים לשנות משהו השינוי יגיע.

אחרי שחזרתי מישראל וכבר התחלתי את ההקרנות לקחתי את מוקה לפארק ושם פגשנו כלב אחד עם הבעלים שלו, איש כבן 55, אחרי שקצת דיברנו על הכלבים הוא שאל אותי:

'מה הקטע של כל הצעירים היום לגלח את השיער?  גם הבת שלי בת 24 גילחה את השיער שלה, אני דווקא אוהב את זה'

טוב, זה שהוא שם אותי באותה שכבת גיל עם צעירים בני 24 כבר עשה לי טוב אבל העובדה שהוא בכלל לא חשב שעברתי כימו חודש אחרי שסיימתי אותו כשעוד כולי עם תופעות לוואי גרם לי להרגיש נפלא!

שבועיים אח"כ הלכתי להום דיפו לקנות מדף לארון, עובד שלהם שעזר לי למצוא את המדף הנכון שאל אותי" 'יש לך חבר?' אז כבר הבנתי שזהו זה כבר לא חיצוני יותר, זה רק אצלי עמוק בלב.

הכימו עירער לי את הביטחון ביכולות שלי, בזיכרון שלי, בחיים שלי בכלל, לקראת סוף בכימו מיכל אחותי אהבה לבדוק אותי, היא היתה מספרת לי משהו ולמחרת שואלת על זה שאלה, בודקת אם אני זוכרת או לא את מה שסיפרה לי, רוב הפעמים לא זכרתי אבל לפעמים גם עבדתי עליה שתבהל קצת

במהלך השנה האחרונה, מוקה ואני, כל בוקר טיילנו בחוץ, בכל מזג אוויר (טוב זו קליפורניה, יש פה רק סוג אחד של מזג אוויר והוא נקרא מזג אוויר טוב) עושים את המסלול הקבוע שלנו פעם הסיבוב מימין לפארק ופעם הסיבוב משמאל לפארק, אני שמה אוזניות לפעמים אני שומעת פודקאסטים על פסיכולוגיה, לפעמים ספרים באודיובוק ולפעמים בטלפון עם אמא שלי או מישהו מישראל.

כשאבא שלי בא לבקר אי שם בינואר, את שיגרת הליכות הבוקר עם מוקה הוא היה עושה, כשהוא היה חוזר הביתה הוא היה אומר לי:

'תקשיבי, כשאני הולך עם מוקה כל בעלי הכלבים עוברים את הכביש לצד השני'

אני ממש נעלבתי בשביל מוקה וסירבתי להאמין, באותה תקופה אף אחד לא התווכח איתי כמובן אז הנושא ירד מהפרק

עד שנוכחתי בעצמי, אחרי הליכות בוקר מרובות שיש בזה משהו, בעלי הכלבים עוברים צד, טוב, זו בעייה שלהם

בסופש האחרון יצאנו 5 בנות לקמפינג לבד בלי ילדים, בלי בעלים…היה משחרר

אז בעצם, כמעט 11 חודש לאחר שהתחלתי לכתוב אני חוזרת לעבודה, לא כי אני חייבת, אלא כי אני רוצה, כי אני מתגעגעת לאווירה של עבודה ושל עשייה.

ואת הבלוג הזה אולי אמשיך ואולי לא, בשבילי הוא התחיל בהעברת מידע ועדכון של מה שקורה לי והמשיך בכתיבה בשבילי, כדי שאזכור ולא אשכח את כל מה שעבר עלי ובעיקר אני רוצה להזכיר לעצמי לא לפחד מהפחד ומה שיבוא יבוא ואני אסתדר.

 

ענת
שמי ענת, בת 44 נשואה + 3 בנות, גרה בארצות הברית (קליפורניה) כבר 12 שנה, ובבוקר אחד, באוקטובר, חודש מודעות סרטן השד נכנסתי גם אני לסטטיסטיקה של אחת מ-8... אני אוהבת לכתוב, וחשבתי אם אכתוב על מה שעובר עלי, אולי, קצת, ארגיש כמו פעם, רגילה כזו