הצתה מאוחרת

יש תובנות שרק הזמן הניסיון והגיל מאפשרים להבין, ולרוב זה מאוחר מדי.

אמא שלי הייתה אישה מאוד חכמה, פרקטית וגם מאוד פסימית.

אחרי השואה היא לא האמינה לאף אחד, לא סמכה על אף אחד ולא בטחה בשום דבר. כל פועלה היה להבטיח שאותה תקופה של רעב וחסך לא יחזרו.

היא נהגה לחסון כסף, אגורה לאגורה, וכאשר צברה סכום נכבד הייתה הולכת לצורף ומבקשת ממנו להכין עבורה תכשיט זהב, בערכו של הסכום שעמד לרשותה.

ring

לא היו לה דרישות של עיצוב כי היא לא התכוונה להשתמש בתכשיטים אלא לשמור אותם כבטחון לימים קשים שיגיעו. מעין קופת חיסכון, כי הרי זהב תמיד שווה כסף.

לקראת עלייתנו ארצה כבר הייתה לה שקית קטנה מלאה בטבעות שרשראות וצמידים. במכס ההונגרי בדקו את תוכן השקית הכניסו אותה לשקית מיוטה ועליה צבעי הדגל ההונגרי, חתמו בחותמת שעווה אדומה  כמו חתימת המלכים של פעם ונתנו אישור עלייה לאוצר המשפחתי.

השקית הוחבאה מתחת לשידה לאחר מכן מעל הדוד בחדר האמבטיה ורק שלוש שנים לאחר מות אמי, כאשר הגענו לשלב תכנון של ביתנו בתמרת לקחתי את השקית לצורף במרכז העיר והייתי בטוחה כי אוצר גדול מצוי בידי.

הצורף בדק וקבע כי הכול עיצוב מיושן וניתן לממש את ערכו רק במשקלו כזהב. כתכשיט זה לא שווה בכלל. נעצבתי, התאכזבתי ומכרתי את הכול כדי לממן לפחות את עלות התכנון של הבית.

לא עברו יותר משבועיים , כשבבוקרו של יום נכנסתי למכולת השכונתית ופגשתי את אחד הצמידים על פרק ידה הענוגה של אישה יפה מטופחת שגרה אי שם בשכונה.

בגרון חנוק אמרתי:

איזה יופי של צמיד. איפה קנית אותו?

אצל הצורף במרכז. מישהי נזקקה לכסף ומכרה את זה, ואני כבר מזמן ביקשתי מהצורף שאם ייפול לידיו תכשיט עתיק ויפה שיחשוב עלי – ענתה.

נשמתי נעתקה. גלים של כעס, חרטה, בושה וגעגוע תקפו אותי וחנקו את גרוני.

הלכתי הצידה והדמעות זלגו ללא יכולת לשלוט בהם אבל לא הצליחו לשטוף את הכאב.

מכרתי את התכשיטים למענם אמא שלי טרחה וחסכה, בטח ויתרה על בגד או על בילוי, ואני אפילו לא חשבתי לשמור משהו למזכרת. אף פעם לא ראיתי בהם משהו שמזכיר את אמא שלי, הרי היא לא ענדה אותם ובאותם ימים בעודי צעירה ממש לא אהבתי זהב. חשבתי שזה מתאים רק לזקנות.

היום, חוץ מתמונות באלבום, אין לי שום חפץ מחיי הקודמים, מבית הורי, שום חפץ מהתקופה שהייתי ילדה וגם לא כנערה.

נשארו לי רק הזיכרונות אותם אני מרבה לספר כי הם החוט המקשר היחיד לכל מה שפעם חשבתי למיותר והיום מאוד חסר לי.

יהודית קרן
אני אמא לשלושה בנים ושלוש כלות, סבתא לתשעה נכדים, פנסיונרית שמשתדלת בכל יום ויום לעשות משהו שעוד לא עשיתי, מגשימה חלום ישן לכתוב על אנשים, על חוויות ורגשות, בקיצור על החיים.