העצמה נשית: הנאה ממיניות ללא התקרבנות

צריך ללמוד לקיים שיח בין נשים וגברים, כולל במין. השונות שבין המינים היא כח מחזק שנותנת אפשרות השלמה לצרכיו המיוחדים של הפרט ושני המינים זקוקים זה לזה בחיי היומיום

בשנים האחרונות התגבר טרנד  שבלי ספק הוא מהפכה חברתית – 'העצמה נשית': נשים מבקשות להתפתח ולתפוס מעמד ראוי ליכולותיהן ושאיפותיהן. אחת ההשלכות שלו מתבטאת בשיח המיני. כיום גברים ונשים חייבים לשים לב שהדיסקט השתנה – אין הסכמה והרשאה לבעלי כוח לנצל את מעמדם ולדרוש תגמול מיני מאישה.

במקביל, מלווה אותנו גל ה-'METOO' או בעברית 'גם  אני, גם אני' – שמציג העצמה נשית כברית של נשים החושפות עוולות מיניות שגברים גרמו להן, בעיקר בעברן. נראה שהנציגות המובהקות של גל ה-METOO הן נשות תקשורת ותיקות, שמעלות מן האוב 'טראומות מיניות' ו'הטרדות מיניות' שהסבו  להן גברים בצעירותן – כשרצו תפקיד בארגון תקשורתי או אומנותי והסכימו למחירים מיניים שהגברים הבכירים ציפו מהן.

לכאן נכנס מושג 'הטראומה בדיעבד' שפרויד ניסח: אפשרי שבזמן אמת החוויות הנשיות נרשמו כמחיר שיש לשלם בגופן כדי שהבכיר ייתן להן מעמד.  בשנים מאוחרות – החוויות המיניות מתעוררות באשה הבוגרת כחשבון נפש: 'איך עשיתי את זה'? 'איך או למה התמסרתי לגבר כשרציתי תמורה או הפגנת נשיות – והוא בכלל דחה אותי/ או עזב אותי/ או לא סיפק את התמורה ?'

ג'ינג'ית במיטה צילום שאטרסטוק  Dean Drobot

מה שמתואר כיום כהטרדה מינית, ולפעמים כתקיפה ואונס, במקרים רבים נשמע בהחלט ככזה. חשוב להבהיר שאלימות וכפיה מינית קיימות – נערות בנבחרת התעמלות אומנותית נוצלו מינית על ידי רופא הנבחרת, נשים המעומדות לדיור ציבורי נוצלו מינית על ידי פקיד ההשמה שלהן, ואישה יכולה להיות מותקפת כשהיא רצה במרחב הציבורי – זוהי אלימות שהמיניות היא פן שלה. זו לא מיניות זאת אלימות. וצריך להבחין.

מתיאורים רבים עולה שהאישה החושפת את ההטרדה המינית שלה בדיעבד – נכנסה לסיטואציה הבין-מינית מרצונה, מיוזמתה או מטיפשות. היא באה לביתו של גבר, היא שתתה אתו ונסחפה או איבדה את עשתונותיה. לא פעם נשים מתבוננות בעברן המיני בצעירותן, לפני שהתמסדו – והן אולי מתגעגעות לחופש ולכוח שהיה להן באמונה שהגבר הבכיר – לא יעמוד בקסם הנעורים שלהן, הן פעלו מתוך שכרון של גלוי נשיותן וכוחן, עוד בטרם הבינו מה ההשלכות האפשרויות עבורן.

גבר ואישה בחדר עבודה צילום:  Roman Samborskyi

בקרב קהל הנשים הרחב, שאינן בהכרח בתקשורת – עולה אי-נוחות שאינה מוצאת לעצמה ביטוי במדיה: בעבר, האם צביטה בישבן נחוותה כהטרדה מינית לאישה בזמן אמת? נשים  בוגרות מסתובבות בעולמנו ואומרות: את מי לא צבטו אז? אז מה אם גבר נגע לך בגב או התחכך בך? – בזמן אמת היחסים בין המינים לקחו בחשבון התעניינות בין המינים שהיא לפעמים לא נעימה.

לעיתים לא מבוטלות – בעבר ובהווה – נשים צעירות ואחרות לקחו ולוקחות יוזמה מינית: הן התחילו בחיזור, הן נגעו ראשונות, הן רצו ושידרו מין. וזה משוחרר ויפה. אבל השיח העכשווי איננו על אחריות נשית במיניות– אלא על אשמה:- "עשו לי". איפה העצמה? איפה לקיחת אחריות? האחריות האישית היא להגיד: 'תפסיק', 'אני לא רוצה', לעזוב את הסיטואציה הלא רצויה להן. כאשר משתתפים בה ומשתכרים – אפשרי שרוצים מין, אבל רוצים אותו בלי חשבון נפש, בלי עכבות.

אנשים רוצים גם כיום זוגיות, נישואין ומשפחה, ונאבקים כל כך. המין הוא צורך בסיסי שמתמלא על ידי שותף, ובשותפות אינטימית אתו – ההנאה והביטחון יכולים להיות במיטבם.

גלוריה סטיינהם, מדור המייסדות של התנועה הפמיניסטית, וכיום אישה בשנות השמונים שלה, אמרה לאחרונה בראיון עיתונאי שהתנועה הפמיניסטית פספסה דבר חשוב אחד – שמין זה כיף. אך כאשר ההעצמה הנשית ממשיכה לתעל את עצמה להאשמת המין השני ולרוות עונג מקורבנות – זהו עוות,שלא מעניק תחושת הישג לאורך זמן, המחבל ביחסים בין המינים שכל גבר ואישה זקוקים להם. יש מקום, אם כן, לבחון את השלכות הגל הזה על החיים הפרטיים והיחסים בין המינים בזמננו.

ד"ר ניצה דרום צילום אלבום פרטי

היחסים בין המינים מוצגים בפומבי כך שהגברים הם המנצלים האולטימטיביים של נשים חסרות אונים, הדמויות הגבריות שבהן מתמקד הטרנד הנוכחי – הן של גברים שהזדקנו, שתש כוחם; בעבר כוחם ובכירותם משכו את הנשים, וכיום כשהן במיטבן  הן מתחשבנות אתם ועם מיניותן בעבר.

הדימוי של 'הגבר' הפרטי שמוצג לא פעם בפרסומות ובתכניות מפגש של ,"חברות":  כ'ילד מפגר", כמי שלא מבין איך בדיוק להשתמש באבקת הכביסה, וכמי שצריך לאותת לו שיחליף חיתולים לילד – הוא החטאה –  צריך  ללמוד לקיים שיח, כולל במין. השונות שבין המינים היא כח מחזק – היא נותנת  אפשרות של השלמה לצרכיו המיוחדים של הפרט. שני המינים זקוקים זה לזה בחיי היומיום, כאשר רוצים בטחון וזקוקים לאמון הדדי.

היחסים בין גברים לנשים הם אתנו מאז ומעולם. שני הצדדים זקוקים לחיבור הנפשי, הפרקטי והמיני ביניהם. גם כאשר החיבור הוא בין בני זוג מאותו המין – אנשים רוצים כיום זוגיות, נישואין ומשפחה, ונאבקים כל כך. המין הוא צורך בסיסי שמתמלא על ידי שותף, ובשותפות אתו – ההנאה והביטחון יכולים להיות במיטבם. אלא שכיום המין והקשר איכשהו נפגעים: הנשים גילו את הרשתות הנשיות כמקור לקרבה ונוחם, והשותף שבחדר המיטות נראה להן כ'לא רלוונטי'; הוא לא המקרבן שעליו מדובר במדיה – הוא שותף בחיי המשפחה והפרנסה באופן אקטיבי, מסייע ברצון במטלות השונות של תחזוקת הבית והילדים.

בעולמנו המורכב, המבלבל והדינמי אפשר להיתלות בטרנדים כדי לזכות לכאורה בביטחון. אך הנשים כיום הן בעלות תחושת ערך ומרחב תמרון משפחתי וחברתי – ואין צורך להזדקק לטריק זול של 'גזענות' מגדרית או גילאית; הגברים –  הם  בני אדם, ולא סטריאוטיפים, והצעירים והצעירות זקוקים למודלים ראויים להזדהות – כדי שיעזו להתקרב  זה לזו במיניות ובקשר, ליצור אינטימיות מבלי לפחד או לחפצן. זהו האתגר בעידן שלנו.

** המחברת, ד"ר ניצה ירום, היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית ותיקה ומנוסה. פרסמה 10 ספרים, בעברית ובאנגלית בנושאי גוף נפש ומיניות. ספרה האחרון "מצפן לזוגיות ראויה: מדריך לשותפות במיניות ואינטימיות" יצא לאור בהוצאת "פרדס" ביולי 2018