"האחרות" שאתם חייבים להכיר

השפה של בלאו, בספרה החדש "האחרות", חדה ומצליחה להכניס אותנו לעולם שופע דמיון, עשיר במטאפורות כשמעליהן מפצפץ הסוריאליסטי, רץ לאורך הטקסט, כנער צעיר סמוק לחיים שהכותבת כמהה לכבוש לתוככי הריאליזם

דחף פעולה עוצמתי ודמויות נשיות לא שגרתיות, ניצבים במרכז ספרה השלישי של הסופרת שהרה בלאו, ״האחרות״. למעשה ומעבר לכך, ה״אחרות״ הוא ספר שונה, בזכות המובלעת המילולית שלו. ומעבר לכך, זהו ספר שמצליח להתנגן על קו מתח דק, שחלקו מתאפיין בדופק עלילתי המונע מקונפליקט פנימי, ומקבל מקצב תנופה עלילתי רחב, דרך מחשבותיה המפתיעות של הגיבורה. אלה כמו אלה, מעוצבים אמנותית בהמון מחשבה ובתואם לדופק פעימות הלב של הקורא.

 את שהרה בלאו, אני מכירה לא רק כסופרת אלא גם כחברה, ואולי בשל היכרותי עמה, ידעתי היטב, שבלאו לא תתפשר על פחות מפואטיקה מושחזת.

ואכן, צדקתי. ״האחרות״ מצליח לענג את הקורא ולהפוך אלמנטים מוכרים מתוך היהדות והישראליות, למורכבים וייחודים. למעשה בלאו, מרחיבה את הז׳אנר ומצליחה ליצר תדר מתח אחר, נשי ותודעתי וקל מאוד לזהות בקו המתח הזה, שנכתב בגוף ראשון, את קולה האותנטי של הסופרת. כשגם מאפייניה של הדמות הראשית, חופפים ודומים לה, הספר הופך בבת אחת לא רק לאינטימי מאוד אלא גם לייחודי בגוון הסוגה שלו. כלומר, לא עוד מותחן מתח, שמתכתב עם האבולוציה הספרותית המקובלת בתחום אלא אדרבא, יצירת מקור, גרוטסקית ואישית, שחליל הזמר בו ייחודי מאוד.

שהרה בלאו צילום יחצ

ה״אחרות״ בהוצאת זמורה ביתן (223 עמ׳), מגולל את סיפורה של שילה, רווקה בת 41, שבימי לימודיה באונ׳ בר אילן, כרתה ברית רווקות עם חברותיה לספסל הלימודים. אלא שכבר אז, לא כולן, קידשו את ברית ההזדהות וברבות הימים, נפתחת תעלומה, שבמרכזה רצח שיטתי שלהן, בזו אחר זו.

כבר בימי לימודיהן, בחרה כל אחת מבנות החבורה, דמות מיתית עמה הזדהתה: מרים הנביאה, מיכל בת שאול, לילית ובעלת האוב. הייצוגים הנשיים, המיתולוגיים והמתריסים, כלפי הנשיות שמיישרת קו עם ציפיות החברה. הנשיות של ארבעת הייצוגים היא נשיות פורעת סדר שבזה לחוק המוסכמה החברתית, שמכוונת ומחנכת את האישה שתכליתה העיקרית למימוש נשיותה, הוא היותה רעיה ואם. הארבע חורטות על דיגלן את האפשרות האחרת, המיסטית, כשם שהארוטי והנשגב יכול להתגלות באכזרי המדמם.

הסיפור שוזר את העבר בזמן הווה, בניסיון לפענח את פרשיית הרציחות. הרוצח מכוון היטב לאידאולוגיה האל- הורית שטוותה החבורה. הנרצחות נמצאות כאשר בובת תינוק דבוקה אליהן ועל מצחן אות הקיין המחוללת, אמא. כעת, בזמן ההווה, עם בגרותה, שנים אח״כ, שילה שעובדת במוזיאון התנ״ך, ועדיין רווקה, נאחזת בברית ההזדהות ה״אחרת״ ובאמצעות ניסיונה לפענח את מיסתורין העבר והשלכתו לעתיד, היא מציפה סוגיות עמוקות, שחלקן אף מקבלים מימד פילוסופי. וכך עולות שאלות של זהות נשית, שאלות בפמיניזם, שאלות על אינטימיות וזוגיות, שאלות על אהבה, על החמצה או מימוש, ידידות, רווקות מאוחרת, קיטוב דתי, צידודיי אופי או דופי ושאלות על בורגנות, שנוחתת על ההורים הנשואים, בני גילה.

האחרות שהרה בלאו צילום מסך

השפה של בלאו, עשירה, חדה ומצליחה להכניס אותנו לעולם שופע דמיון, עשיר במטאפורות כשמעליהן מפצפץ הסוריאליסטי, רץ לאורך הטקסט, כנער צעיר סמוק לחיים שהכותבת כמהה לכבוש לתוככי הריאליזם, עליו יצוק הכתוב. הסיפור שמעמיק לבחון את הרווקות מבחירה, מצליח לגעת בנקודות נשיות שנוגעות לנשים בכל גיל ובכל סטטוס. זו גם הזדמנות טובה להציץ על בחירה קשה, בחירה שבגרעין העיקש שלה, סירוב להלך בתלם.

זמן קריאת הספר עף ביעף, שכן הכותבת, מכניסה אותנו לקודש הקודשים של המחשבה החתרנית והנועזת, זו שאינה מיישרת קו ואינה מעמידה פני מצטדקת. התוצאה היא לא פחות ממפרט אסתטיזציה עשיר תוכן, החל מדמויות מוחשיות ושובות לב ועד לתיאור הפרטים הקטנטנים, כשליבה של הגיבורה-הכותבת, קולט ומפענח כל רגע ורגע ומבחין בפרטים הנעלמים, באופן מכשף.

מרלין וניג
יוצרת וחוקרת בינתחומית, מרצה במוסדות להשכלה גבוהה וחברה במועצת הקולנוע הישראלי