גבולות

הצבת גבולות הוא ערך בעל חשיבות מרובה בתהליך חינוכו של כל אחד מאתנו. אז קצת משלי כמגבילה ולפעמים כמוגבלת, על גבולות, לעתים עשנים, על מגהצים לוהטים, וסרטים וספרים אסורים

במהלך חיי למדתי שאחד הדברים החשובים ביותר בכל תהליך חינוך, הוא הצבת גבולות. השבוע נוכחתי בזאת פעם נוספת עם נכדתי הקטנה בת השנה וחצי. הקטנה שיודעת באופן לא מפתיע, ומסתבר שגם באופן מאוד גנטי בדיוק מה היא רוצה, רצתה לעלות ולהתיישב במרכזו של השולחן הסלוני בחדר האורחים. הבעיה היחידה עם היוזמה הזאת היתה שחלק מהמשטח העליון עשוי זכוכית. אמנם הזכוכית עבה, ואני חושבת שהיתה מצליחה להחזיק את הקטנה, ולא ממש התרגשתי אבל חינוך זה חינוך, ומילה זו מילה.  היות שאביה אמר לה בערב שסבתא לא תאהב את זה, ואמה אמרה לה בבוקר שסבתא לא תאהב את זה. היא הסתכלה מחייכת אל סבתא, ישובה במרכז השולחן, וחיכתה להתפתחות העלילה.

סבתא באמת לא ממש אהבה את זה, ועוד פחות מזה אהבה את העובדה שהנה היא נדרשת לראשונה להציב גבולות לנכדתה, ולהכניס משהו שהוא מעבר לאהבה טהורה למערכת יחסיה עם "הדור הבא", אבל משום שסבתא מבינה משהו בגבולות, ואפילו יש לה יחס חם מאוד לנושא  כמו שתיווכחו בהמשך,  הסתכלה עליה ישירות ואמרה לה בטון חד- משמעי: "סבתא לא מרשה". כדי לחזק ולגבות את האמירה אף הורידה אותה ברכות מן השולחן אל השטיח, וזה הספיק. הנכדה לא נכנעה בקלות רבה, אבל לא הוסיפה לטפס על השולחן. כמו שאני מכירה אותה, ואת המציאות, אני מניחה שבביקורה הבא, גם אם אני לא אזכור, היא תזכיר לי להציב לה שוב את הגבול, כי לילדים צעירים שמגבשים את אישיותם ויחסיהם עם העולם, חשוב לדעת שיש גבולות, וחיוני שאנו, הבוגרים האחראים נדע להציב להם אותם.

כשאני הייתי ילדה קטנה, בחדר בו נצבה מיטתי בבית הורי, ניצב גם ארון עץ גבוה בעל שלוש דלתות. ברווח שבין הארון לקיר, היה מאופסן דרך קבע קרש הגיהוץ המתקפל של אמא, קרש ממש מקרש עץ. על הארון למעלה, עמד באותה קביעות מתנשאת המגהץ, נוצץ ובוהק בחלקות משטח המתכת שלו.

IMG-20191118-WA0027_1024x768

מידי פעם, כאשר סלסלת הגיהוץ היתה מתמלאת, או לכבוד אירוע אמא היתה מתארגנת לגיהוץ. מקפידה לנעול  משהו על רגליה כדי לא להתחשמל, ממלאת במי הברז במטבח בקבוקון פלסטיק מחורר בראשו כדי להשפריץ מים ולרכך את הבגדים, מביאה לחדר, ופותחת בתנופה ומייצבת את הקרש המתקפל. אז היתה מורידה את המגהץ ממרום מושבו מציבה אותו עומד בקצה הקרש, מכניסה את חוט החשמל לתקע, ומחכה שהוא יתחמם. אחרי כמה דקות היתה בודקת בהחלקה על הקרש שהמגהץ מספיק חם, ומגהצת את הבגדים. לאחר מכן היתה תולה אותם על קולבים, מכניסה לארון, ואז היתה מקפלת ומחזירה את הקרש למקומו, ואת המגהץ שהתקרר בינתיים אל ראש הארון, עד הפעם הבאה. כמה התאוותי לגעת ולו לרגע במגהץ, להעביר יד רכה על חלקת צווארו וגופו . אני לא זוכרת אם גם חלמתי על זה בלילות, אבל רק רציתי להחליק את ידי על אותו המשטח, החלקה אחת רכה. ברור שזה לא התאפשר, כי המגהץ היה אביזר יקר ומסוכן, אסור בנגיעה, אולי אפילו "שמר נגיעה" וגם היה חוזר למקומו מורם מעם, ואני רק יכולתי להתבונן עליו בערגה, ולהמשיך לחלום.

IMG-20191118-WA0030_1024x768

עד שבבוקרו של יום חופשה אחד ממערכת החינוך, אמא עמדה בחדר וגיהצה בחריצות, אני התכרבלתי מנומנמת במיטתי, ואבא הגיע הביתה מאחת מנסיעותיו להפסקה קלה.  אמא שמחה ללכת לשבת קצת עם אבא במטבח הקטן שהיה בעברו השני של הבית. היא שלפה את המגהץ מהתקע, והשאירה אותו עומד ניצב על הקרש, מתוך מחשבה שכאשר אבא ישוב לעבודה, היא תשוב לגהץ. שניהם כאילו קראו את מחשבותיי הכמוסות ומזימותיי הנסתרות. אמא אמרה לי בקול עדין: "אל תגעי במגהץ, הוא חם," ואבא אמר לי בקול תקיף: "שלא תעזי לגעת".

IMG-20191118-WA0043_1024x768

הם הלכו למטבח, ריחו של הקפה המתבשל נישא באוויר, ואני ידעתי שהנה הגיע רגע שלא ישוב עוד, זה עכשיו או לעולם לא. וככה החלקתי מן המיטה, נעמדתי על יד קרש הגיהוץ, ראיתי שהם לא רואים אותי, כך שאין שום סיכוי שהם ידעו שנגעתי במגהץ והפרתי את איסורם המפורש והחלקתי על משטחו של המגהץ החלקה אחת רכה, והחנקתי צעקה. אבל לא ממש יכולתי להחניק את הצעקה. אבא ואמא הגיעו במרוצה. אמא הליטה את פניה בידיה ובטח מלמלה משהו בבוכרית (שפת אמה), ואבא שאל בתקיפות:" נגעת?" "לא!" עניתי בנחישות. ובעוד אבא לוקח אותי במהירות "בעד היד" אל ברז המים שבכיור המקלחת, ושנינו רואים את השלפוחיות שצצו להן באורח פלא על כל אצבעות ידי השמאלית (הדומיננטית ומלטפת המגהצים) תחת המים, שוב הוא שואל אותי: "נגעת?" ושוב אני אומרת: "מה פתאום" נאנקת מכאב. אני מניחה שאחרי השלב הזה נכנסו לסיפור גם ביקור מהיר במרפאה וכל מיני משחות.

New Doc 2019-08-19 23.29.01_13_1024x751

בעיקר אני זוכרת שהייתי ילדת גן ב"גן של רותי" ומותר היה לי כשהרגשתי כאב לקום גם מבלי לבקש רשות במהלך ה"ריכוז" או כל פעילות אחרת אל הכיור הקטן במטבח הגן, איפה ש"התורנים" היו עוזרים ל"שולה הגננת" לשטוף את כלי האוכל אחרי הארוחות, ולהניח את היד תחת זרם המים עד שתירגע.  "שולה הגננת" (כך קראנו לשולה שהיתה עוזרת הגן) היתה אומרת לי מילות ניחומים, מושיבה אותי על ברכיה, ואולי גם מנחמת אותי בסוכריית "טופי" מהארון עם הווילון שמעל השולחן. מאז, ועד עצם היום הזה, אני לא מחליקה את ידי על משטחים של מגהצים. אצלי זו לא אמירה סתמית. אני מגהצת המון במהלך עבודתי היומיומית, לא רק מדים ובגדים, אלא המון בדים. מיטב המגהצים מכל הסוגים עברו תחת ידי (ומעולם לא עליה). ככה זה לפעמים גם כשמציבים לנו גבול, עבה ככל שיהיה, זה טבעי שנרצה לבדוק או לפרוץ אותו, ולהיווכח "במו ידינו" (במקרה שלי "תרתי משמע") . שאכן לא היה כדאי לעבור את הגבול.

IMG_20191118_103550_1024x768

ואחרי כל הסיפור היפה הזה, מחמם הלב והיד, אני תמיד ממשיכה לבדוק גבולות. איפה שאומרים לי "לא", אני תמיד מנסה לבדוק אם ה"לא" הוא באמת "לא" או "למה לא?"

בימים האחרונים לפני שניסינו לבדוק מהם הגבולות של עזה ושל הפלשתינאים, והם ניסו לבדוק את הגבולות שלנו, דובר בתקשורת על האיסור להקרין את הסרט שנעשה על עורכת- הדין לאה צמל בפסטיבל הסרטים "דוקואביב" במעלות-תרשיחא.

250px-Advocate-Film-2019_719x1024

אני מניחה שלא הייתי מגיעה לאותו פסטיבל, ולו הייתי מגיעה, אני מניחה שלא הייתי בוחרת לראות דווקא סרט זה. אחרי הכל, יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות וטרם עשיתי, וכל כך הרבה סרטים שאני רוצה לראות וטרם ראיתי. אבל כבר הסתקרנתי, ורציתי לראות במו עיניי מה כל כך מסוכן שם.

באחד הפוסטים  שראיתי ב"פייסבוק" היה קישור המאפשר לראות את הסרט חינם במהלך אותה יממה. "יאללה" אמרתי לזאב-אישי: "בוא נראה הכצעקתה", וכך מתפנקת על ספת הסלון שלי, ראיתי בחינם את הסרט. אבל לא לחינם. ראיתי אשה מאוד מרשימה, מקצועית, מוסרית ואנושית הדבקה בעקרונותיה ונלחמת עליהם, תוך תשלום מחיר אישי ומשפחתי לא קל . למרות שאני לא מסכימה עם הדרך הפוליטית והשיקולים המקצועיים בהם בחרה, התלבטתי אם הייתי בוחרת להיות חברה שלה, לו למשל היא היתה מציעה לי חברות. בהרבה דברים חשתי שהייתי שמחה מאוד לחברה כזאת, עד שדיברה לא יפה (בלשון המעטה) אל המתמחה שלה, ואז קצת הסתייגתי . אז מה למדתי מהסרט? שאלמלא האיסור על הקרנתו, כנראה מעולם לא הייתי רואה אותו, וממשיכה להגיד ברדידות אגב שיחות סלון או חדר-מורים: "לאה צמל? כן, היא סנגורית של מחבלים", ואילו עכשיו אני יודעת להגיד עליה שהיא אשה שהרשימה אותי. אני לא יודעת אם זה מה שרצתה להשיג השרה  האוסרת אבל זה מה שקרה לי.

download_608x1024

זה מאוד דומה למה שקרה לי לפני מספר שנים עם ספרה של דורית רבינאן "גדר חיה" שנאסר על ידי שר החינוך ללימוד במערכת. אודה, לא קראתי את כל ספריה של רבינאן, למרות שאלו מהם שכן קראתי, הסבו לי חווית קריאה מהנה.  אני מניחה שלא הייתי מגיעה לספר הזה, כמו שאני לא מגיעה להרבה ספרים שמופיעים אצלי ברשימת הקריאה בראש או בלב. אבל מרגע שהוכרז בכל אמצעי התקשורת עד כמה הספר פסול, רציתי למהר ולבדוק מהי מידת פסילותו של הספר, בדיוק כמו מידת הפסילות של לאה צמל, ומיהרתי לרכוש אותו ולקרוא בו ומאוד נהניתי. גם כאן, אני מניחה שלא הייתי בוחרת בנושא זה לכתיבה, לו הייתי כותבת ספר, ובטח ובטח לא בוחרת לעשות מה שעשתה הגיבורה, אבל המרחק בין תרבות וספרות "אסורה" או מסוכנת ומשחיתת נפש למה שפגשתי בפועל, היה כרחוק מזרח ממערב.

ואני אומרת לכם, לא כילדה רכה, אלא כאשת חינוך, כסבתא, ואפילו כאחת שלא הזיק לה בעברה שהציבו בעבורה גבולות. הנה, עם מגהצים לוהטים אני נזהרת עד עצם היום הזה זהירות יתרה, שמאוד חשוב להציב גבולות. רק כדאי להציב אותם במקומות הנכונים, מתוך מחשבה בוגרת ואחראית מהי התוצאה אליה מכוונים.

__________________________________

תמונות 1,2,3 -באדיבות דרור ברק ממוזיאון "א- גרוייסע מציאה" בקיבוץ יפעת, טלפון 052-8048222. שגם הפעם נענה ברצון לבקשתי, טרח, צילם ושלח לי את התמונות של קרש הגיהוץ והמגהצים, והעביר אותם מתמונות בזיכרוני הקודח למציאות ממשית הניתנת למגע ולתצוגה. טרם הייתי אצלו בסיור, אבל ברור לי שההפסד כולו שלי, ובקרוב אתאם ואגיע אליו לביקור.

תמונה 4-בודקת הגבולות הידועה, בגיל המדובר, יוצאת לבדוק את גבולות העיגול או השכונה.

תמונה 5- מגהץ חרס דקורטיבי שהביא לי אישי- זאב מאחד מטיוליו בעולם.

תמונה 6-כרזת הסרט "לאה צמל-עורכת דין" מתוך "ויקיפדיה". סרטם של רחל לאה ג'ונס ופיליפ בלאיש.

תמונה 7-כריכת ספרה של דורית רביניאן "גדר חיה" בהוצאת "עם עובד".

וכמו תמיד בלב, אבל לא תמיד על הכתב, תודה ענקית לחברתי ענת, שקוראת בהתנדבות ובמסירות כל שבוע "קריאה מקדימה" של כל אחד ואחד מהפוסטים, היא תמיד מוצאת  עוד שגיאת  כתיב או סגנון שהצליחה לחמוק מעייני, ומתקנת לי אותה בתבונה ורגישות רבה. תודה!

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.