גאווה ודעה קדומה

היום יום המאבק בלהטבופוביה אז אני מבקשת רק קצת הב"נה

IMG_1015פרוייקט חמסה מהב"נה 2013

זה מתחיל "בקטנה" באמירה כביכול תמימה באמצע שיחה על זוג חמוד שנראה על המסך הקטן  "אני מבינה מה הבנים עושים, אבל הבנות איך בכלל הן עושות את זה" ואת חצי מחויכת וחצי במבוכה, ובכלל בארון אז ממלמלת משהו כמו "כשרוצים מוצאים את הדרך" אבל היא כבר שם ההבנה כמו סיכה שתקועה בלב  ההבנה ש "האהבה שלך היא לא מובנת מעליה" .

אבל זה ממשיך, זה ממשיך כאשר את בארון ומתכווצת פנימה כאשר מישהו אומר " זו מגעילה, במקל אני לא נוגע בה, בטח שהיא לסבית מי רוצה אותה" .  ומתכווצת עוד קצת פנימה כאשר את שומעת בן של חברים שמסנן לחברו "ייה הומו אחד"  או בפיקניק משפחתי כשאיזה  קרובה רחוקה מאוד אומרת "אבל למה הוא צריך להתלבש כל כך בוטה זה לא נעים לי"

רק בלי רעש בבקשה

אבל בסוף מחניק לך בארון אז את מתחקרת את כל הידידות והידידים מהבית הפתוח , "איך היה , מה היה , איך עשית, למי סיפרת" ובעיקר "מה קרה?" . והם מחזקים אותי "בחוץ הרבה יותר טוב, את תדעי כבר מה לעשות" המדהימים האלה דוחפים אותי בעדינות ובאהבה החוצה . אז את מספרת למשפחה היחידה שנשארה לך והוא בחיוך אומר "את מי שאת, זה בסדר גמור תהיי אם מי שתרצי" ואני מקשה עליו "ומה עם האחיינים" "הם ילדים חכמים, מסינים את העולם הם יסתדרו" הוא עונה.  וזהו אני בחוץ ודי טוב לי

ואז מזכירים לך שהאהבה שלך ממש לא מובנת מעליה. והלב נופל לתחתונים כאשר את מגיעה לקבר של ההורים ורואה טביעות רגלים ש"ריקדו" להם על הקבר, אחרי שבניגוד לכל מה מאפיין אותך את משתפכת על הקבר ומספרת להם את מה שהם יודעו מה שלא סיפרתי להם. והסיכה בלב היא כבר בכלל חרב אבל לארון את לא חוזרת.

לרקוד על הקבר של אבא ואמא

 

 ובמפגש מרגש את מתחזקת כאשר חבורת נשים מדהימות שפגשת במדינה מאוד מאוד רחוקה אומרות לך  "תודה ששיתפת"  אבל חוטפת עוד סיכה כאשר בדרך הביתה את שומעת איך מטורף רצח ילדה שרק ניסתה להגיד "אני פה כי גם לכם מגיע לרגיש גאווה" . ובדרך הביתה את מתקשרת לכל החברים "להתפקד, ומיד". בשבועות הבאים את נקרעת בין החשש שלך להסתובב ברחוב מבלי להסתיר לבין הרצון להלך בחוצות העיר עם דגל ולצעוק גאווה.

אז למה בכלל גאווה

אז באמת בכל מקום וכל זמן, כאשר את מחייכת לזוג חמודות ברחוב שמנסה להסתיר שהם מחזיקות ידיים. או כאשר את נפגשת עם ידידה טרנסג'נדרית שמספרת איך שוב ירקו עלי ברחוב. ואת מנסה להסתיר את התסכול והכעס כאשר את רואה איך חוק אחרי חוק אחרי חוק נזרקים כלאחר יד כי "זכויות מלאות כרגע לא מתאים לנו". ומתכווצת שוב כאשר את שומעת את תגובות האנשים מסביב "מה אתן מתלוננות, גם אני צריכה לאמץ את ילדיו של בעלי מנישואיו הקודמים" או "מה בכלל אכפת לכם מנישואין, אתם לא מבינים שזה ממש לא מתאים" 

גאווה כן חוקים לא

 

אז היום אני מבקשת רק קצת הב"נה , ביום הבינלאומי למאבק בלה"טבופוביה , אני מבקשת שרק תהיו קצת יותר קשובים .

זה לא פשוט לצאת מהארון , ואף אחד לא עושה את זה כי זה באופנה. כן כאן זה לא אירן אבל עדין לא קל ממש לא קל להיות חברת הקהילה הגאה בישראל . נכון יש מקומות גרועים יותר להיות בהם אבל כמעט בכל יום אנחנו נתקלים לגלוג או שנאה או חוסר קבלה , ולעיתים ממש לא נדירות אפילו ממש מסוכן כאן להיות להטב"ק .

אז אני מבקשת עם בהמון אהבה , בבקשה קצת הבנה . ואם יש לכם שאלות אז בבקשה נענה בשמחה (כל מה שרציתי לדעת על לסביות ולא היה לי את מי לשאול)

סיפורי הדרור
בגיל 42. יצאתי למסע ... עם ארבעים נשים מופלאות. אחת מהן אמרה לי אם את כותבת אם יש לך מה להגיד לכי לסלונה... מאז סלונה ואני עברנו המון תהפוכות. אבל עדין אני כותבת. ועדין יש לי מה להגיד אז אני פה ומקווה שאתן רוצות להקשיב.