ביקורת הסרט: "פרה אדומה"

הסרט מצליח לבטא את סגפנות האב (״אני מרגיש מטונף״), באמצעות הפנטיות הארוגה במסרים הלאומיים והריטואלים הדתיים שלו, באופן שבמהלכו, הבת תהפוך לקורבן של אלימות שקטה

פרה אדומה סרט הביכורים של צביה ברקאי יעקב, הוקרן בשנה שעברה (2018) בבכורה עולמית בפסטיבל ברלין וקטף את פרס הסרט הטוב בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים. הסרט הספיק מאז, לצאת לאקרנים ולהסתובב בפסטיבלים ברחבי העולם וכעת, הוא חוזר לקהל הישראלי ויוקרן בYES (10.5) ובגופי שדור נוספים. מכיוון שהביקורת היא חוב ישן שלי בשדה הביקורת הכתובה, שלמעט המלצה מרפרפת, פספסתי את הכתיבה המורחבת והדיון בו, ומכיוון שיצא לי לשוחח עליו עם היוצרת ביותר מהזדמנות אחת, זו הזדמנות מצוינת עבורי, לסגור מעגל ולחזור לסרט, בייחוד כי מדובר ביוצרת בעלת מבט ייחודי, בנוף הקולנוע הישראלי וביצירה שהיא תרומה לשיח הזהויות בקולנוע, בזכות המבע הנשי והפוליטי-דתי- הנדיר שלו. אגב, לא מדובר בסרט חרדי, כפי שהטעה אתכם אולי לחשוב מבקר הקולנוע אורי קליין.

פרה אדומה זו יצירה שמקפלת בתוכה רבדים רבים. על היצירה חתומה ברקאי, שגדלה בבית דתי לאומי, יצאה בשאלה, חוותה את מקומה כלסבית וכיום, בעקבות העבודה על הסט, נשואה לצלם הסרט בועז יונתן יעקב ואם בנו. האינפורמציה הזו היא לא רכילותית. היא חלק אינטגרלי מההכנה לצפייה ביצירה ובניואנסים העדינים שרקומים כנרטיב עלילתי. אינפורמציה זו היא גם המפתח להבנת רומן ההתבגרות, הלא שגרתי שבלב הסיפור.

פרה אדומה צילום: Boaz Yehonatan Yacov_634

יהושע (שוקי, בגילומו של גל תורן) , הוא אלמן ואב לבתו היחידה- בנימינה (בני, בגילומה של אביגיל קובארי), התא המשפחתי החסר, מתגורר בסילאוון שבמזרח העיר ומבקש לעמת את מערכת היחסים בין האב לבת, כטעונה במיוחד, נוכח תחושת הלאומיות הקיצונית של האב (״פינוי עמונה זה כמו אונס״) וההתבגרות המינית וחיפוש הזהות המתבגרת של הבת. נקודת המוצא של הסרט, היא הבשורה על לידתה של עגלה אדומה (״שקיימנו והחיינו– אנחנו כותבים פרק חדש בהיסטוריה״), שמסמלת את התנועה בין הטמא לטהור ובין הטהור לטמא. לידת הפרה שמתרחשת בזמן השבעה על הסבתא, שגידלה את בנימינה, היא רמז מטרים לתנועה שתחווה בני במהלך העלילה. לידת העגלה בסמוך למתה, מרמזת גם על טומאת המת והשאיפה החתרנית המנחמת, לתחיית המתים לעתיד לבוא. עזיבתה של הסבתא את עולם החיים, היא אתגר היאחזות בהתנחלות הלבבית ולידת הפרה, מסמלת בעיני האב את הישועה הקרובה לבוא לקראת בניית ביהמ״ק השלישי.

שוקי קורא לבתו, בני. האם השם הוא חלק מהסמליות של היעדר הבן? בני, שמניחה תפילין ונתונה להדרכתו ואמונותיו של אביה, נדרשת למלא לא רק את חסרונו של הבן אלא גם את היעדרה של האם. על הרצף הרעוע, בניסיון למלא את כל מה שהיא לא, היא חווה את נעוריה עם בנות גילה ופוגשת את יעל (בגילומה של מורן רוזבלט), בת שירות לאומי, שהמפגש עמה עתיד לשנות את חייה. שוקי מטיל על בתו להשגיח על העגלה הצעירה (״את תהיי לה חברה והיא תהיה לנו ישועה״) ובני נקשרת לפרה הצעירה שגאולת עם ישראל, מונחת על כתפיה. שיערה האדום של בני, שלרגעים מתערבב עם פרוותה האדומה של הפרה, מאפשר לנו לרגע להתבלבל, ביחסי הכוחות ומערכת היחסים בין הקורבנות.

פרה אדומה. צילום בועז יהונתן יעקב

הצבע האדום, שמרבה להופיע בסרט, מרמז גם על קורבן אדם (״ישראל לא מדינת מקלט אלא מדינת ייעוד״), ומופיע כסמל פגני מובהק לדת, והוא חוזר ומרצד בהקשרים שונים (כמו החוט האדום שקשור על מפרק ידה של בני- שמסמל את הקשר המיסטי בין ההתרחשויות.

הסרט מצליח לבטא את סגפנות האב (״אני מרגיש מטונף״), באמצעות הפנטיות הארוגה במסרים הלאומיים והריטואלים הדתיים שלו, באופן שבמהלכו, הבת תהפוך לקורבן של אלימות שקטה. על אף העולם האותנטי שיוצקת ברקאי, באופן אמין וכובש לב לסרט, ועל אף האווירה הפואטית של מזרח ירושלים, ביום ובלילה, פואטיקה של קו תפר שברירי, שמחדיר לצופה פחד מוכר, ועל אף השפה התסריטאית שמדייקת את מרחבי הקונפליקט של הדמויות, פרה אדומה נופל במסריו הדתיים המצומצמים עד ציניים (אברהם ושרה היו טומטומים) ורומן ההתבגרות בין בני ליעל, על אף רגעיו הארוטיים המבשילים, מצליח להפוך למבוי סתום של הקשר. מבחינות רבות, ניתן היה לוותר על התפתחותו של הרומן הלסבי ולהשאיר את הגיבורה במצב ההשתוקקות והכמיהה אל יעל, שם מיטבה ברקאי לתאר כמיהה מינית ואוננות נשית. אך הרומן שמתממש במהלך העלילתי, כובל את הדמות למלאכותיות ומשהו שם הופך ללא סביר ומלודרמטי באופן מעט מוגזם.

חשוב לציין, שמבחינה וויזואלית, קשה להבחין כי מדובר בסרט ביכורים. הצילום של בועז יונתן יעקב, חד הבחנה ומשלים את הפואטיקה של הטקסט. כך למשל נתפסים רגעים מרהיבים לעין העדשה- כמו במערת המקווה (רמז למעיין השילוח), כשהבת מסובבת את פניה והאב העירום מתלבש ברקע או המגע שמערבב בין הקורבנות- הפרה ובני, רגעים שהמצלמה יודעת לדייק את פוזיציית התשקיף עליהם. אלו צילומים מלאי השראה, שיוצרים חיבור רוחני בין המילים המדייקות והזהירויות של התסריט, לבין הפרשנות הוויזואלית. רגעים אלו מצליחים לבטא רגש בלתי אמצעי, שאינו מתווך והם גורמים ליצירה לקבל מיימד אחר ומעמיק.

פרה אדומה צילום יחצ

ומעל הכל, הסרט מבטא חשבון פנימי נוקב, עם עולם שלרוב, נזהר מלהביע ביקורת עצמית.

מקומה הנבדל של ברקאי, שמכירה את הקודים הפנימיים של העולם ממנו הגיעה, מייצרות תרחישים נדירים של מבע. כך למשל, עולה השיקוף של החינוך המיני הסגור, כשהרבנית במדרשה שואלת את התלמידות: מה אתן חושבות על יחסי אישות? דברו חופשי, בלי לצנזר״ והתלמידות משיבות, כל אחת בדרכה: החיבור הכי גבוה שיש בין שתי נשמות, בניין הבית, טוהר, רגע של בראשית, רגע של אחדות קדושה… אלא שאז היא שואלת שוב ובמפתיע, ״עכשיו אני רוצה שנדבר באמת, שתגידו לי מה באמת עובר לכן בראש, מה אתן חושבות על יחסי אישות? דברו חופשי, בלי לצנזר…״ ניכרת ההבנה, של האקסיומה החברתית, בה נזהרים מלדבר לכתחיל על אינטימיות באופן כנה ומשמיעים את מה שמקובל להשמיע. הבמאית מרשה לעצמה, להצביע על הגיחוך שבעניין, באמצעות האפיזודה, שלא מצליחה להכין את בני, בגילוי המיניות והפורקן האישי שלה, בעקבות המפגש עם יעל. הברקות כגון זו, קיימות גם במבנה התסריטאי.

לסיכום- פרה אדומה מתרחש בתוך חברה בעלת ערכים וקודים מוסריים, שהולכים ומתערערים ככל שבני מגלה את עצמה. לכן בכוחו לעורר דיון על משוריו השונים, ולכן חבל יהיה אם תחמיצו אותו.

[youtube iTW2erF7k5A nolink]

כוכבים- בזמנו הענקתי לסרט 3.5 כוכבים. כעת, עם צפייה חוזרת בו, מתקנת ל4, כשבמדד מרלנה הוא עובר בענק.